אכן, גם פרשת קורח קרויה על שם חוטא, אך אי אפשר כלל להשוות בין קורח היהודי, שבניו חזרו בתשובה (ככתוב: "ובני קורח לא מתו"), ושבסופו של דבר אף הוא חזר בתשובה, לבין בלק, שהיה גוי רשע, שונא ישראל "יותר מכל שונאים" (כדברי המדרש בתנחומא, בלק ב ובעוד מקומות). איך ייתכן אפוא שפרשה שלמה בתורה נקראת על שמו של רשע זה?!

בלק מסמל כריתה וניתוק מהקדושה. השם בלק הוא מלשון "בולקה" (ישעיה כד, א) שמשמעותו כריתה ומוות (כמבואר בדרושי הצמח צדק, אור התורה במדבר, עמוד תתק). ומצד שני, השל"ה אומר (במדבר שסג, ב ואילך), שבלק היה חכם גדול (יותר מבלעם) וידע את שלשלת היחס של מלכות ישראל, "שהוא מלכות בית דוד ומשיח, וידע כי זה העצום יבוא ממנו". ואכן, רות המואבייה, שממנה יצא דוד המלך ושמזרעה יהיה המשיח, הייתה מצאצאיו של בלק!

מתוך כך נראה, שבלק מציין סוג מיוחד של אור הקדושה - קדושה שנובעת מהפיכת הרע לטוב והמר למתוק. בראשיתו היה בלק ניגודה של הקדושה וסימל את הכריתה והניתוק ממנה, אבל בסופו של דבר יצאה דווקא ממנו הקדושה העליונה ביותר - דוד המלך ומשיח צדקנו.

עבודת ה' מתחלקת לשני סוגים: עשיית טוב, והפיכת הרע לטוב. לימוד התורה וקיום המצוות - הם עשיית טוב בטהרתו. אך כאשר יהודי נלחם עם הרע, עד שהוא הופך אותו לטוב - זהו סוג שני בעבודת ה', שיש ממנו נחת רוח רבה למעלה.

כזאת היא, למשל, עבודת התשובה, שהופכת זדונות לזכויות ושמרוממת את בעל התשובה לדרגה כה עליונה, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם.

לסוג זה של עבודת ה' רומזת התורה כאשר היא קוראת פרשה בתורה על שמו של בלק. בלק של התורה אינו זה הרשע, אלא בלק שנתברר וניתקן, עד שממנו יוצאת מלכות דוד ומלכות המשיח. בלק מסמל אפוא את הפיכת הרע לטוב, עד לשיא הטוב.

בכך גם טמונה הוראה לכל יהודי: לפעמים, כשיהודי עושה חשבון נפש בדבר מצבו האישי ומוצא שלא התנהג כראוי לבנו יחידו של הקב"ה, עלול הוא להיתפס לעצבות ולייאוש. אומרת לו התורה: אפשר להתגבר על הרע ואפילו להפוך אותו לקדושה, עד לתכלית הקדושה.

וכך, גם כאשר רואים יהודי שני, שבמבט ראשון הוא נראה כמי שנכרת ונותק חלילה מהקב"ה, צריך לדעת שהכוונה בזה היא, שיתהפך לטוב, עד שיגלה את ניצוץ משיח הקיים בו, ויקרב בכך את ביאת משיח צדקנו והגאולה האמיתית והשלמה.