פעמים רבות קראתי את פרשת בלק ובכל פעם עורר בי הסיפור המרכזי בה תמיהה רבתי. מדוע התורה טורחת ומספרת לנו את סיפורו של בלעם עם אתונו, במבט ראשוני אין דבר שאנו יכולים להסיק מכך. מהי המשמעות העמוקה של הסיפור המסופר באריכות כזו? ועוד, המשנה באבות אומרת שפי האתון נברא בערב שבת בין השמשות. כלומר, כבר מששת ימי בראשית תוכנן הסיפור הזה – מהי המשמעות לכך, מהו המסר שניתן ללמוד מכאן?

נראה לומר, כי המשמעות העמוקה של הסיפור היא המלחמה המתרחשת בקרבו של כל בן אנוש באשר הוא – מלחמת הרוח והחומר. כל אדם אשר מעט שכל לו בקדקודו ומעט הבנה לו בענייני העולם, רואה הוא בחוש את הסתירה הבלתי נסבלת הזו בין הנשמה האלוקית השוכנת באדם לבין הגוף הגשמי המאכלס אותה. הסתירה הזו גורמת לאנשים רבים לבלבול רב בקשר לטבע שלהם, כאשר הם רואים שמצד אחד הם שואפים גבוה אך מצד שני נמצאים בתחתית. הסתירה הזו נובעת מהשילוב הכמעט בלתי אפשרי בין נשמה אלוקית לגוף גשמי ואפילו בהמי.

על סתירה זו, אומר הרמ"א (סי' ו' סעיף א'), אנו מברכים "רופא כל בשר ומפליא לעשות" הפלא שהקב"ה עושה הוא שהוא מצליח לחבר גוף ונשמה – חומר ורוח.

אדם שאינו עובד על עצמו ואינו מנסה לתקן ולשפר את דרכיו יגלה מהר מאוד כי החומר הוא השולט במעשיו והנשמה מסתתרת לה עמוק וכמעט בלתי מורגשת. רק אדם המנסה ליישר את אורחותיו יצליח לראות מבעד לחומר, יצליח להרגיש את הנשמה האלוקית הנמצאת בו.

בלעם מכונה בפי חז"ל "בלעם הרשע". לכינוי כזה "זוכה" מי ששקוע ביצריו (לדוגמא: "הלל מחייב את העניים, אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ויוסף מחייב את הרשעים – את מי ששקועים ביצרם). האתון אומרת לבלעם "הלא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה" – בלעם כל חייו היה רכוב על האתון – שקוע בחומריות. ומה שזכה להיות נביא, היה כמתנת חינם ולא בעקבות עבודה עצמית קשה כמו שעבדו הנביאים בכל הדורות.

סיפור בלעם והאתון הוא סיפור העלול לקרות לכל אחד מאתנו במהלך חייו. התורה מראה לנו איך שקיעה בחומריות גורמת לעיוורון החושים הרוחניים ומובילה עד אבדן דרך, חלילה.

על דרך זו ננסה להבהיר כמה עניינים בסיפור בלעם, ולהראות עד כמה הם נוגעים אלינו.

בלעם הולך לקלל את ישראל. בדרך, נגלה אליו מלאך ה' וחרבו שלופה בידו. משמעות הדבר היא שהכח הרוחני החבוי בו מנסה לזעוק ולעצור אותו מלחטוא. וכפי שאומר רש"י במקום (כ"ב, כ"ב ד"ה לשטן לו): "מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד". אך בלעם שהיה שקוע בחומריות היה עיוור לדברים רוחניים ולא יכל לראות את המלאך – לא יכל להבין את הקריאה הרוחנית הזו.

האתון רואה את המלאך (וזאת מפני שהקב"ה רצה שתראה כדי לייסר את בלעם) ונוטה מפניו שלוש פעמים. שלוש הפעמים האלה מסמנות שלוש צורות קריאה של הקב"ה אל האדם לחזור בו מדרכו הרעה.

האתון מסמלת את החומר את החיים החומריים של הגוף בעולם הזה. בפעם הראשונה האתון נוטה אל השדה. כלומר, לפעמים החיים לא הולכים כמו שרצינו ותכננו. במקום ללכת בדרך המלך החיים נוטים הצידה אל השדה. רמז ראשון מהקב"ה כי עלינו לצאת מן החומריות ולטפח את הרוחניות. בשלב השני האתון נלחצת אל הקיר ולוחצת את רגל בלעם. החיים כבר מסתבכים וסבל וכאב נגרמים. זוהי קריאה שניה של הקב"ה אלינו לצאת מן החומר ולחזור אל הרוח. בפעם השלישית האתון רובצת תחתיה. הכל נתקע ושום דבר מהחיים החומריים שלנו לא מתקדם ולא מצליח. זוהי הקריאה השלישית של הקב"ה לשוב אל הרוח ולתקן את המעוות.

בלעם לא מפנים את שלוש הקריאות, ברוב ייאושו הוא מכה את אתונו. האדם מאשים את החומר בגרימת הנזקים ולא רואה כי הרוח היא הזועקת והקב"ה הוא שמנסה לקרוא לנו לשוב בתשובה. ואז פותחת האתון את פיה ושואלת אותו "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה" – האם אתה לא רואה שזאת הפעם הראשונה שזה קורה? האם אתה לא רואה שזה לא מקרה? השכל החומרי שלנו, פי האתון, זועק לחוסר הגיון משווע! כיצד ייתכן ששום דבר לא הולך? "ויאמר לא" בלעם מבין שאין זה מקרה, ואז "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה'" רק אז אחרי שהבין שאין זו יד המקרה זכה בלעם לראות שזוהי יד ה', זכה הוא לראות את המלאך העומד לנגדו וקורא לו לעצור.

בערב שבת בין השמשות, ממש לקראת סיום הבריאה, ברא הקב"ה את פי האתון. את החלק הרוחני (דיבור – פה) של הגוף הבהמי (האתון). את היכולת להשכיל ולהבין כי צירופי המקרים החוזרים ונשנים אינם אלא יד ה'. סיפורו של בלעם ממחיש לנו כיצד יכולים וצריכים אנו לשמוע את קריאותיו של הקב"ה בכל עת. המסר של הסיפור הזה הוא שעלינו להפסיק להכות את האתון – להפסיק לחפש את הסיבות הארציות לבעיות הסובבות אותנו, ולהתחיל לחפש את סיבת הסיבות. ברגע שנפנים את המסר הזה נזכה שהקב"ה יגלה את עיננו ונוכל לראות את מלאך ה' המנחה אותנו בדרך.

(פורסם באשכולות # בלק תשס"ח)