"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי היכיתני שלש רגלים: ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (כב, כח-כט).

יש לעיין מדוע עשה הקב"ה נס זה של פתיחת פי האתון שתדבר אל בלעם?

מסביר הספורנו (שם): "נתן בה כל לדבר כעניין ה' שפתי תפתח, וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לחזור בתשובה כי בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן (לא מוכן לדיבור - האתון) כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן (מן האדם שיש בו כח דיבור) כרצונו, וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו". נמצנו למדים, שפתיחת פי האתון היתה כדי לאותת לבלעם שיחזור בו, ומה בלעם קלט מאיתות זה?

מתשובת בלעם לאתון "כי התעללת בי" לומד רבנו בחיי איך בלעם קיבל את הדברים, וזה לשונו: "היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' הייתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור אבל מתוך אכזריותו ורע טבעו ומרב חפצו ללכת לקחת העניין בדרך תמות (מלשון תם) ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו כי התעללת בי".

ישנם שלושה מינים של אנשים: האחד - עובד את בוראו מאהבה מתבונן בעולמו של הקב"ה ומכיר ביוצרו, השני - בשביל להאמין בבוראו לא מספיקים לו דברי השגרה אף על פי שהם פלא, הוא צריך לראות 'נס' משהו מחוץ לחוקי הטבע בשביל להאמין, והשלישי - אף על פי שרואה 'נס' מול עיניו עדיין נשאר בשלו ולמרות מחזה הפלא שראה, אין זה משנה אותו ואת מסלולו בחיים.

לכאורה נראה ששלושת סוגי האנשים הללו מיוצגים על ידי שלושת בניו של תרח: "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן" (בראשית יא, כו) במדרש (בראשית רבה, לח) מובא הסיפור הידוע על אברהם שכאשר היה קטן שבר את כל הפסלים בחנות של אביו והביאו אביו לפני נמרוד, וזרקו נמרוד הרשע לכבשן האש ואברהם ניצל. מספר המדרש שהיה הרן אחיו עומד ומהרהר בלבו. לבסוף אמר: אם ינצח אברם - אני איתו, ואם לא - אני עם נמרוד, כיון שראה שאברהם ניצל אמרו לו עם מי אתה? אמר להם עם אברהם, נטלוהו והשליכוהו לאור נשרף ומת. אך לכאורה היה שם מן הסתם גם אחד שהמדרש לא מספר עליו, הרי הוא נחור, שחזה בנעשה, ולא מסופר שקרה איתו דבר. אם כן אברהם מייצג את הסוג הראשון שעוד לפני שידע שיקרה פה נס האמין, הרן מייצג את הסוג השני שעד שלא ראה נס לא האמין, ונחור שנשאר בשלו מייצג את הסוג השלישי - הרשעים שאף כשיראו נס גלוי ישארו ברשעותם.

והנה בנו של נחור הרי הוא בתואל (בראשית כב, כב) ובנו של בתואל הרי הוא לבן (בראשית כד,כט), בנו של לבן הרי הוא בלעם הרשע דכתיב "בלעם בן בעור" ודרשה הגמרא בסנהדרין (קה.) - "תנא, הוא בעור הוא כושן רשעתיים הוא לבן הארמי, בעור שבא על בעיר, כושן רשעתיים דעבד שתי רשעיות בישראל אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים, ומה שמו, לבן הארמי שמו" (אך עיין בספרו של הרב חיים קנייבסקי למכסה עתיק על פרשת בלק שנחלקו המדרשים מי היה בדיוק בלעם).

נמצנו למדים, שדבר זה של התעלמות אפילו מנס גמור עבר בירושה מנחור שהתעלם מנס כבשן האש, ועד בלעם נינו שראה נס מפליא זה של פתיחת פי האתון והתעלם, ממש כ"מעשה אבות סימן לבנים".

בגמ' ברכות (ה.) - "אמר ר' לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר "רגזו ואל תחטאו" (תהילים ד, ה) אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר "אמרו בלבבכם" (שם) אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר "על משכבם" אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר "ודומו סלה" (שם).

נמצנו למדים, שהדבר הטוב ביותר להכנעת היצר הוא להזכיר לו את יום המיתה, אם כן לכאורה מדוע צריך לעבור את כל התהליך שהגמרא מזכירה של להרגיז יצר טוב ואז לימוד תורה וק"ש ורק בסוף הזכרת יום המיתה, יזכיר לו ישירות את יום המיתה וינצחו לאלתר!

מתרץ החתם סופר (בחידושיו על הש"ס גיטין מז ע"א, ועוד אחרונים נקטו כדבריו) - שאין זכירת יום המיתה לבדה מועילה, ודבר זה מועיל רק אחרי שעבר את כל התהליך שירגיז יצרו הטוב על הרע וילמד תורה ויקרא ק"ש ורק אז תועיל לו הזכרת יום המיתה, כיוון שאצל הרשעים זכירת יום המיתה אינה מעוררת לתשובה אלא אדרבה מעוררת אותם לכיוון השלילי לחטוף כמה שיותר מהעולם הזה כמאמר הפסוק (ישעיה כב, יג) "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות " הנה לפנינו שגם ברשעים זוכרים את יום המיתה אך כיון שלא שינו את דרכם והתנהגותם הם לוקחים את זכירת יום המיתה למחוזות שליליים, וכבר אמרה הגמרא בשבת (לא:) - "יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם".

בספר מטה נפתלי (סופר, דרוש נ) מתרץ את הקושיה בצורה קצת שונה: אם יהיה רגיל להזכיר לעצמו תמיד יום המיתה, לא יפחד עוד מהמיתה כי "ההרגל נעשה טבע".

הנה לפנינו שני גורמים המונעים מהאדם להתעורר ממה שרואה: האחד - רשעותו, והשני - ההרגל שנעשה לטבע. שני הדברים הללו היו בבלעם! וזה מה שכתב רבנו בחיי: "מתוך אכזריות, ורוע טבעו".

בספר "משלחנו של רבנו" (מהרב שך זצ"ל) – מביא, ששאלו את רבי ישראל מסלנט שלפי דברי הגמ' בברכות הנ"ל צריך להיות שאנשים העוסקים בקבורת המתים יהיו יראים וחרדים ביותר מפני החטא, שהרי בכל יום יש להם "יזכיר לו יום המיתה", ואיך אם כן מצינו שלא כל האנשים העוסקים בכך מצויים בדרגת יראת שמיים גבוהה? השיב להם ר' ישראל מסלנט: מדוע לא שאלתם שאלה זו על הסוסים המוליכים את הארון לבית הקברות? אלא, כיון שאין הסוסים ברי-דעת לא תועיל להם ראיית המיתה מאומה, אותו הדבר אנשים שאין בהם מחשבה ואין בהם התבוננות - לא תועיל להם ראיית העיניים ולא תועיל בהם זכירת יום המיתה.

הגמרא בשבת (קמט:) אומרת - "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שירד אותו רשע (נבוכדנצר) לגיהנם רעשו כל יורדי גיהנם, אמרו: שמא למשול עליהם הוא בא או ליחלות כמותם הוא בא, שנאמר "גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת" (ישעיה יד, י) יצאת בת קול ואמרה "ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים" (יחזקאל לב,יט)".

בספר אור חדש (ח"ב מאמר ביאתו כיציאתו) מקשה - איך ייתכן שיורדי גיהנם חשבו דבר כזה, שנבוכדנצר בא למשול עליהם בגיהנם? הרי הם נמצאים כבר בעולם האמת שהכל ברור ומבואר, אם כן הכיצד העלו בדעתם כך? ומתרץ - מכאן לימוד גדול וסוד נפלא עד כמה ההרגל שולט על האדם, שהשפעתו של החטא משתרשת בליבו של אדם, ומכאן ואילך מה שיראה כבר לא ישנה מבחינתו. כך קרה אצל הרשעים בגיהנם שבא נבוכדנצר, שבימיהם התרגלו להיות בשפלות ובעבדות אצל אותו רשע, וממילא אפילו בעולם האמת זה כבר לא משנה מבחינתם כיון שכבר הורגלו לפחד ממנו.

הגמ' בגיטין (נו: - נז.) - מספרת על אונקלוס בן אחותו של טיטוס שהעלה באוב שלשה אנשים: את דודו טיטוס, את בלעם, ואת פושעי ישראל (יש"ו הנוצרי) ואת שלשתם שאל מי חשוב בההוא עלמא, שלשתם ענו לו עם ישראל, אך כששאל האם להידבק בעם ישראל, טיטוס ענה לו שלא יעמוד בכל המצוות שיש להם ולכן עדיף שיתגרה בהם ויעשה לראש, בלעם ענה לו לא תדרש שלומם וטובתם כל הימים, ויש"ו ענה לו, טובתם דרוש רעתם אל תדרוש, כל הנודע בהן כאילו נוגע בבת עינו, ומסיימת שם הגמ': "תא חזי (בוא וראה) מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם".

וזהו שאמר ר' שמעון בן לקיש בגמ' בעירובין (יט.) - רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה שנאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', שפשעו לא נאמר אלא הפושעים שפושעים והולכים לעולם, ומסיקה הגמרא שם שמדובר בפושעי עובדי כוכבים ולא בפושעי ישראל.

הגמ' בברכות (ז.) ובסנהדרין (קה:) אומרת - "ויודע דעת עליון" (במדבר כד) השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע ?! אלא מלמד שהיה יודע (בלעם) לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור) שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'" (במדבר כג) מלמד שכל אותם ימים לא זעם" ומבארת הגמרא שהזמן שהקב"ה כועס זה רגע אחד הנמצא בשלש שעות ראשונות של היום ויש לזה סימן שהתרנגול עומד על רגל אחד וכרבולתו נהפכת ללבן באותו הרגע.

ובהמשך הגמרא שם מביאה מעשה שהיה - "ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי הוה מצער ליה טובא בקראי יומא חדא שקל תרנגולא ואוקמי בין כרעי דערסא ועיין בה, סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה, כי מטא ההיא שעתא ניים, אמר שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי, "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב, וכתיב "גם ענוש לצדיק לא טוב"" (תרגום: היה צדוקי אחד שכן של ר' יהושע בן לוי והיה אותו הצדוקי מצער את ר' יהושע בעיוות הפסוקים (הצדוקים כופרים בתורה שבעל פה), יום אחד לקח ר' יהושע תרנגול והעמידו בין כרעי המיטה והסתכל על כרבולתו ורצה לכוון לרגע שבו הקב"ה כועס ולקלל את אותו הצדוקי, אך כשהגיע אותו הרגע נרדם ר' יהושע, והסיק מכך ר' יהושע שאין זו דרך ארץ ורצון הקב"ה לעשות כן).

בספר סנהדרי הקטנה (סנהדרין שם) שואל: מדוע הקב"ה גבי בלעם היה צריך לשנות בגללו מסדרי הבריאה ולא לכעוס באותם הימים, מדוע לא פשוט הפיל עליו תרדמה בשעה שבא לקלל וכמו שקרה עם ר' יהושע בן לוי ? ומתרץ - על פי היסוד שאמרנו לעיל, שהרי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, לכן להפיל תרדמה היינו ליטול ממנו את זכות הבחירה ואת זה הקב"ה לא עושה, אבל הקב"ה כן שולח סימנים ורמזים להולכים בדרכיו. ר' יהושע בן לוי הבין את הרמז מזה שנפלה עליו תרדמה ומיד קם ואמר "שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי", לעומת זאת בלעם הרשע שכמו שביארנו אינו קולט סימנים ורמזים, אם כן לא יועיל להפיל עליו תרדמה, כי כשיקום יאמר שהיה עייף ולכן נרדם ולמחרת ישוב לבוא ולקלל. לכן כיון שאינו מבין את הרמזים הקב"ה גם לא שולח לו אותם.

על פי זה יובן גם מדוע הגמרא בברכות שם הסמיכה למימרא הזו את המימרא שלאחריה - "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי: טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר וכו'". בפשטות, הגמ' בברכות שם סידרה רצף של מימרות של ר' יוחנן משום ר' יוסי, אמנם לפי דברינו יובן מדוע דווקא המימרא הזו נסמכה למימרא של בלעם, שעל ר' יהושע בן לוי נאמר טובה מרדות אחת בלבו של אדם, דהיינו אדם שמתעורר מעצמו כמו ר' יהושע בן לוי שקלט לבד שמה שבא לעשות אין זה דרך ארץ. אמנם בלעם הרשע, כמה מכות חטף מאתונו, שזזה לכאן ומחצה רגלו זזה לצד שני ומחצה רגלו, ואף נהיה נכה בעקבות כך, ובכל זאת לא קלט את הרמז שהקב"ה רומז לו, שלא ילך לקלל ושיחזור בו. ועל זה מביאה הגמ' טובה מרדות אחת בליבו של אדם, דהיינו ר' יהושע בן לוי שהתעורר מעצמו מהבנת הרמז, יותר מכמה מלקיות שחטף בלעם הרשע ולא הועילו.

(פורסם באשכולות 385 # בלק תשע"ו)