בפרשתינו מופיע הפסוק המוכר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה וגו' " (דברים יד, א).

הרבו המפרשים לדון במה מתבטא קשר זה של אב ובן. האברבנאל מביא כמה וכמה פרטים ביחסו של ה' אלינו המבטאים יחסים כאלו. תחילה, בפשטות, שהוא מהוה ובונה את עם ישראל, שלא התחילה כאומה בצורה הרגילה של התפתחות אלא "יש מאין" ע"י ה' ביציאת מצרים. וכן, כשם שהאב רגיל ללמד בנו חכמה ולהורישו מנכסיו, כך גם ה' נתן לנו את התורה ("כי היא חכמתכם") והוריש לנו את נכס הנכסים, ארץ ישראל. לבסוף, מוסיף האברבנאל, אנו מצווים לירא ממנו ולכבדו כפי שהבן מכבד וירא מפני אביו. ואכן על כך צווח הנביא, משלא עשו כן, "בן יכבד אב ... ואם אב אני איה כבודי ...".

מהי הסיבה הנכונה?

נראה פשוט מן הכתוב כי "בנים אתם לה' אלקיכם" הוא נתינת טעם לאיסור שאחריו "לא תתגודדו... למת". אבל אם כן, שואל הנצי"ב, מהו שוב נתינת הטעם הנוסף בפסוק ב' "כי עם קדוש אתה"? הלא זה טעם אחר או עכ"פ כפילות!

ומבאר הנצי"ב כי מהפסוק הזה למדים שתי מצוות. הראשונה, איסור גדידה (שריטה) בעצבון על הנפטר. השניה הוא שדרשו חז"ל "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות" על שינוי מהפסק המקובל במקום, וזה איסור דאורייתא, כפי שמוכח בגמרא (והובא גם בפסקי אגרות משה). לאיסור גדידה, סובר הנצי"ב, נתנה התורה טעם בקדושתו של עם ישראל. אך לאיסור הנוסף של פירוד הובאה הסיבה "כיון שאתם בנים לה' ע"כ אין ראוי שיתראה שאתם נפרדים במנהגים השייכים לתורתו, דטבע הבנים להיות הולכים בדרך אחד." קשרינו לקב"ה כבנים מקשר אותנו ממילא גם ליתר המשפחה: "אחינו" כל בית ישראל, בכל מקום שהם.

"כי כאשר ייסר איש את בנו..."

מלים אלו נכתבות בצל הפיגוע בליל יום רביעי, בו נהרגו רבים ונפצעו למעלה ממאה איש, ונשארו עתה יתומים ואלמנות, ומשפחת השכול גדלה עוד. ותמהים אנו עוד יותר מתמיד, שהרי מדובר באנשים שדקות ספורות לפני כן סיימו בתפילה בשריד מקדשינו, הכותל המערבי, ועל כן נשאל שוב – למה?? ובפסוק הראשון של העליה של אותו יום נמצא מקצת נחמה. על המלים "בנים אתם" כותב האבן עזרא (ורעיון זה מובא גם ברמב"ן, רבינו בחיי, נצי"ב, מלבי"ם ועוד) "אחר שתדעו שאתם בנים למקום והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו".

בגמרא (קידושין לו) ובספרי (כאן) מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לר"מ. ר' יהודה סובר כי בזמן שעושים מעשה בנים נקרא בנים, ואם חלילה לא –אינם קרואים בנים. ברם ר' מאיר חולק עליו, ואומר שאף בזמן חטאיהם נקראים בנים למקום. ואף אם חלילה "לא אמון בם" או "סכלים" הם עם ישראל, עדיין נקראו "בנים סכלים", "בנים לא אמון בם", ואפילו יהיו כולם עובדי ע"ז. כותב המלבי"ם שבהמשך הספרי משמע שר' יהודה מודה לר' מאיר, וכן אומרים אנו בסליחות "בין כך ובין כך קרואים לך בנים".

אין אנו יכולים להבין כל מעשה אבינו שבשמים. אך אולי אם נראה לאבינו שבשמים שאנו מתייחסים לכל ישראל כאחינו מאותו אב (וזה לא קשה להרגיש בכאב שלא עובר של - לצערינו - כל כך הרבה משפחות), נזכה לראות רחמיו עלינו כאותו אב שכעס לרגע על בנו וחזר והרעיף עליו את כל אהבתו.

(פורסם בענבי הכרם - ראה תשס"ג)