בפרשת השבוע, נותן הקב"ה ברכה וקללה, מניח אותה לפני כל אחד ואחד מאיתנו, ומאפשר את הבחירה החופשית לנו – להחליט מהי הדרך המועדפת עלינו. ובאמת, מהם הקריטריונים אשר על פיהם נקבע מי פנה בדרך לקבלת הברכה ומי בדרך האחרת. התשובה נמצאת בפשטות בגמרא בשבת לא'.

אומרת הגמרא בשבת (לא'.):

"אמר ר"ל: בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר".

ומשמע מהגמרא בפשטות, שקודם שואלים את האדם אם התפרנס ביושר ורק אח"כ שואלים אם קבע עתים לתורה. אולם לכאורה גמרא זו סותרת את הגמרא בסנהדרין (דף ז'.), שם אומרת הגמרא: "אמר רב המנונא אין תחילת דינו של האדם אלא על דברי תורה", שממנה מובן, שהדבר הראשון עליו ייתן האדם את הדין בסוף ימיו, הוא על דברי תורה.

את שאלה זו שואל התוספות בסנהדרין ומתרץ, שאכן כדברי הגמרא בשבת השאלה הראשונה הנשאלת היא על דרך ארץ, אולם האדם כשיענש, יענש על דברי תורה בראשונה.

אולם עדיין לא ברור מה התרוץ ומה הסברא בדברים אלו. מדוע לשאול קודם על דרך ארץ אבל להעניש קודם על דברי תורה.

ומסביר הרי"ף, שבאמת סדר השאלות הוא כדברי הגמרא בשבת. אולם אם כשישאלו את האדם האם נשא ונתן באמונה, ויתברר שהאדם לא עשה זאת כראוי – זה יהיה מכיון שהאדם לא ידע שיש איסורים של 'לא תונו איש את אחיו', לא תגנוב, לא לשקר וכ"ו. ובעצם מסתבר, שחטא זה של התפרנסות שלא ביושר נובע מחוסר לימוד תורה וידיעתה, ולכן האדם צריך להענש בראש ובראשונה על דברי תורה.

המהרש"א מתרץ בצורה שונה, שבעצם שני הגמרות אינן סותרות, כיון שהם מדברות על שני אנשים שונים. הגמרא בשבת מתייחסת לאדם שישב ולמד תורה אולם ראה שאין הוא מצליח לממש את עצמו בעולמה של תורה, ולכן יצא לעסוק בדרך ארץ. ולכן השאלה הראשונה ששואלים אותו היא האם התפרנס ביושר. אולם הגמרא בסנהדרין מדברת על אדם שהצליח בלימוד תורה אולם פרש מלימודה. לאדם זה, יבואו בראש ובראשונה על לימוד תורה, שהרי יכול היה ללמוד יותר.

קצת קשה על פרוש זה, שהרי בפשטות הגמרות דיברו בסתם לגבי כלל האנשים ולא לגבי סוגים שונים של בנ"א.
אולם אף מעבר לכך, הגמרות עצמן דורשות הבנה מעמיקה.

הגמרא בשבת אומרת ששואלים את האדם שש שאלות: נשאת ונתת באמונה ... אבל מה אם שאלות בסיסיות בדבר קיום מצוות אחרות, כמו שמירת שבת דיבור לשון הרע שמיעת קול שופר בר"ה ... אלא חייבים אנו לומר, שאלו שאלות פשוטות שברור ששואלים כבר בתחילה, אולם אם אכן נאמר ששאלות בדבר קיום מצוות והמנעות מעברות כבר נשאלו, אם כן, מדוע השאלה הראשונה בששת השאלות היא "נשאת ונתת באמונה" - הרי במילים אחרות מהות השאלה היא האם התפרנסת ביושר, לא שיקרת, גנבת, הונאת, רימית וכ"ו. והרי שאלות אלה כבר נתבררו אם שאר השאלות של קיום מצוות שנשאלו קודם. ועוד, קשה על הגמרא בסנהדרין שאומרת: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. שהרי הפתיחה של "אין תחילת דינו של אדם אלא" לכאורה – מיותרת. שהיה מספיק לומר "תחילת דינו של אדם הוא על דברי תורה".

לכן ראיתי פשט אחר בדברי הגמרות ששופך אור על העניין כולו. אומר המדרש על הפס'- "כי ה' אלוקיך ברכך" - יכול אפילו יושב בטל, ת"ל: "בכל מעשה ידך".

ומן המדרש אנו למדים שני יסודות: א. לא לשבת בטל אלא יש לעבוד ולהתפרנס. ב. יש לדעת שהפרנסה שמגיעה איננה תוצאה של המאמץ והעבודה, אלא הוא מן הקב"ה בברכתו. כדברי הכתוב 'כי ה' אלוקיך ברכך'. ואם באמת שני הדברים הללו מופנמים היטב, אזי האדם יעבוד פחות מתוך אמונה שהברכה בכל מקרה מאת ה', ומצד שני יפנה יותר זמן ללמוד תורה, ויקבע עיתים קבועים ומוגברים ללימוד תורה. וזו העצם כוונת הגמרא בשבת.

נשאת ונתת באמונה – אין הכוונה האם התפרנסת ביושר ולא רימית, אלא הכוונה היא נשאת ונתת באמונה – ההתפרנסת מתוך אמונה שהקב"ה הוא זה שנותן פרנסה לאדם. וממלא השאלה השניה המתבקשת היא אם עשית כך ונשאר לך זמן פנוי האם קבעת עיתים לתורה?. אולם, אם מסבירים כך יוצא, שגם מי שלא נשא ונתן באמונה לא עבר עבירה חמורה. כי בסך הכל עבד יותר זמן. ולכן באה הגמרא בסנהדרין ואומרת: נכון, אין תחילתו של אדם אלא על דברי תורה – השאלה המרכזית היא באמת האם עסקת בתורה דיו, והשאלה של עסקת ונתת באמונה היא רק כדי להגיע לשאלה העיקרית .

שנזכה לקיים את דברי הכתוב בפרשת שבוע: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו, ואותו תראו ואת מצוותיו תשמרו, ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון" (יג', ה').

(פורסם בענבי הכרם)