הגמרא אומרת "איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה... לאפוקי שבועה דקאסר נפשא מן חפצא".

האם הדגש של 'איסור גברא' ו'איסור חפצא' הוא על מהות הנדר/שבועה, או על הלשון?

התוס' כותבים: "וא"ת, ומאי נפקא מינה אי אסר חפצא עילויה או איהו אחפצא? וי"ל, דלענין זה שאם היה אומר קונם שלא אוכל כיכר זה לא אמר כלום, וכן [אם] אמר גבי שבועה להיפך". כלומר, התוס' סוברים, שעיקר הכוונה של הגמרא בחילוק בין נדר לשבועה היא איך הוא אוסר על עצמו את הדבר.

לעומתם, הר"ן מביא את הרמב"ן שסובר שעיקר החילוק הוא על המהות, ולכן אדם שאסר חפץ על עצמו זה נחשב כנדר אף אם אמר בלשון שבועה ואדם שאסר נפשו מן החפץ זה נחשב כשבועה אף אם אמר בלשון נדר.

לבירור הנקודה נאמר שיש הרבה נפק"מ בין שהאיסור הוא איסור חפצא לבין אם האיסור הוא איסור גברא, וביניהן: לבטל את המצוה שבשבועה חל ובנדר לא. דבר שאין בו ממש שבשבועה חל ובנדר לא. מתפיס זה כזה שבשבועה לא יחול אבל בנדר יחול. נדר חל על שבועה אבל לא להפך. שבועה יכול לאסור רק את עצמו ובנדר יכול לאסור גם על אחרים. וכו'.

יש עוד לברר, הרי גם בנדר וגם בשבועה יש איסור של 'לא יחל דברו', א"כ איך אפשר לומר על נדר שהוא איסור חפצא אם האיסור שלו 'לא יחל דברו' הוא איסור גברא?

נקודה נוספת שיש לברר, האם איסורי תורה הם איסור גברא או איסור חפצא?

מצינו בכך מחלוקת ראשונים: הריטב"א (ר"פ שני, ד"ה חולין) סובר שאיסורי תורה הם כולם איסורי גברא בלבד. וז"ל 'וטעמא דמילתא משום דחזיר ונבילה אין גופן אסור איסור חפצא אלא כי האדם אסור לאוכלן... שהרי נבילה אין איסור מגופה יותר מהיתר דעלמא". כלומר הריטב"א סובר שאין בנבילה 'פגם' כלשהוא שבזה היא אסורה יותר מבשר שחוטה, אלא עלי כאדם יש איסור לאכול נבילה וחזיר.

לעומתו, הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תרטו) סובר שאיסורי תורה הם איסור חפצא. וז"ל "ולא אמרו נדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות אלא בביטול מצות עשה כגון מצה שאינו אוכל, אבל נבילה שאיני אוכל – לא, לפי שאין איסור חל איסור". כלומר הרשב"א סובר שלנבילה עצמה יש איסור בפועל, ולי כיהודי אסור לאכול דברים שאסורים עלי.

ה'אבני נזר' (או"ח סי' לז) תמה על הריטב"א, וז"ל: "ולכאורה יפלא לומר על נבילה ושקצים ורמשים שאינם אסורי חפצא?". וכן ה'ברוך טעם' (שער הכולל, סעיף ב).

לכן ה'אבני נזר' מסביר שיש לחלק בין דבר שפוגם את מעלת האדם לדבר שמקרב את האדם אל הקודש יותר מכדי דרגתו. וז"ל 'כי איסור גברא נאמר על מעשה אשר פוגם את מעלת האדם כמו שקצים ורמשים... כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוים להם - זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך, שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו - זה איסור חפצא'.

אמנם ה'ברוך טעם' סובר, שבאיסורים כגון נבלה יש גם איסור חפצא וגם איסור גברא! האיסור גברא הוא מצד זה שמושבעים ועומדים מהר סיני והאיסור חפצא הוא מצד זה שהחפץ עצמו אסור על האדם. וז"ל 'איסור נבלה ואיסור קודש לזר הם איסור חפצא, זה מפני שהוא נבלה וזה מפני קדשים... וגם איסור גברא יש בשניהם כי מושבעים ועומדים מהר סיני על איסור זרות ועל איסור נבלה.

וכן מצינו בדברי הר"ן, שכל נדר זה בעצם גם איסור חפצא וגם איסור גברא של 'לא יחל דברו', וז"ל: "משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהן שהרי מכיון שנאסר עליו קאי בלא יחל דברו".

אך קשה על שיטת הר"ן, שהרי הוא כתב ששבועות חלים על נדרים ואין נדרים חלים על שבועות מפני שנדרים זה איסור חפצא ושבועות זה איסור גברא. ולפי מה שאמרנו לעיל שנדרים הם גם איסור חפצא וגם איסור גברא, איך שבועות חלים על נדרים? וי"ל, ששונה האיסור גברא' של לא יחל בנדברים מ'איסור גברא' של שבועות, שבנדרים האיסור על האדם הוא לא לחלל את נדרו, כלומר האיסור הוא כלפי שמיא ולא כלפי הדבר האסור, וזה כמו עוד איסור רגיל כמו לחלל שבת. אבל בשבועות האיסור גברא הוא מהחפץ, לכן אף אם אדם נדר על חפץ, אמנם חל בו גם איסור 'לא יחל דברו' אבל עדין 'נשאר מקום' לאסור עצמו גם ישירות מהחפץ. וכן מתורץ מה ששאלנו לעיל, שבאמת איסור הפרת נדרים נלמד מ'לא יחל דברו' אבל זה לא מפריע לזה להיות איסור חפצא בנוסף לאיסור גברא.

(פורסם באשכולות 342 - קרח תשע"ה)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion