"ידות נדרים כנדרים". ישנה חקירה ידועה בדין ידות, מה החידוש של המשנה בדין של יד: האם אנו משלימים את דבריו, או שבאמת הוא אמר חצי דיבור, אבל מכיוון שאנו יודעים מה מחשבת ליבו מפרשים לדבריו, חל הנדר מדין ידות.

לכאורה הא תליא בשאלה מה יוצר את חלות הנדר, אי הביטוי שפתיים או מאי דגמיר בדעתיה שמבטא בשפתיו. אם צריך ביטוי שפתים אזי היד הוא השלמת דבריו, ואם צריך גמירות דעת - כשלא משלים את דיבורו אז מחשבת הלב גמירה ליה ליצירת החלות.

ובעצם ההגדרה, האם חלות נדר מורכב מסיבה אחת של ביטוי שפתים, או משתי סיבות של ביטוי שפתים ומחשבת הלב.

בפירוש הרא"ש (ב ע"א, ד"ה האומר) כתב: "וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו". מבואר בדבריו כהצד השני בחקירתינו, דלנדר בעינן ביטוי שפתים ומחשבת הלב.

אולם הר"ן שם (ד"ה כל) כתב: "וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור". משמע כצד הראשון בחקירתנו, והגם שאינו מזכיר כלל דבעינן מחשבת הלב.

הגמרא בנזיר (ב ע"ב) אומרת: "האמר אהא, הרי זה נזיר. דלמא אהא בתענית קאמר? אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו." אי אמרינן דבעינן ביטוי שפתים ומחשבת ליבו אזי כאשר נזיר עובר בפניו זה מגלה את מחשבתו ושפיר הוי יד, דהוא יד מצד העניין. וכן כתב התוס' יו"ט במשנה שם "כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא, ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו", אבל אי בעינן ביטוי שפתיים מאי מהני דעובר לפניו, אמאי 'אהא' הוי יד ללשון נזירות?

ובהמשך הגמ' שם: "ודלמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר? דקאמר בלבו. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין, קמ"ל". מה כוונת הגמ באומרה קמ"ל?

אבל באמת היא מחלוקת רש"י והתוס' שם. רש"י כתב: "קמ"ל דלא בעינן. ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו, הא אם אין נזיר עובר לפניו ואף על גב דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא". רש"י סובר ד'אהא' ועובר לפניו הוי לשון שלם, וכהר"ן דבעינן ביטוי שפתיים. ומאי מהני דנזיר עובר אמאי הוי יד ללשון נזיר? וביאור הדברים אולי אפשר לומר, דבאומר סתם 'אהא' ודאי אינו לשון נזירות, אבל בנזיר עובר לפניו ל'אהא' אזי אנו מבינים את לשונו, ולכן אהא הוי יד לנזיר. וכן משמע מהר"ן בשם רבותיו (להלן ט ע"א ד"ה כשהיה), שכתב בזה"ל: "דלא דמי לאומר 'אהא', דאמרינן בפ"ק דקידושין דה"ל נזיר כשנזיר עובר לפניו, משום ד'אהא' לישנא מעליא ומהני".

אבל התוס' פירשו: "הכי גרסי' ולא גרסינן דלא בעינא דהוי משמע דלא בעינן פיו ולבו שוין וזה אינו דכל נדר בטעות לאו נדר הוא... וכ"ו וה"פ מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין והכא כי לא הוציא בפיו אהא נזיר בפירוש אף על גב דנזיר עובר לפניו ואמר בלבו נזיר דאין זה פיו ולבו שוין קמ"ל דמחשבת הלב מגליא אדיבורו דאהא כי נזיר עובר לפניו דאהא נזיר קאמר וכהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו שוין". לתוס' 'אהא' הוי מקצת הלשון ומחשבת הלב משלימה אותה ללשון גמורה, ומבואר כהרא"ש. וכן פירש הרא"ש לשיטתו גם שם: "כיון דנזיר עובר לפניו קרי ביה פיו ולבו שוין אבל אם אין נזיר עובר לפניו אפי' אמר בלבו היה כך כיון דלא מוכחא מלתא לא קרי' ביה פיו ולבו שוין."

נפק"מ בחקירות הנ"ל, אפשר לתלות אי מהני נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר, דלהר"ח והרשב"א ועוד המובאים בר"ן (ב ע"ב, ד"ה איידי) משמע דלא חל כלל מכיוון שאין כאן לשון מועילה, ואין על מה שנעשה יד. ולהרמב"ן (שם) מהני מדין ידות דיד הוא גמרינן ליה לדבריו ע"פ מחשבת הלב א"כ שפיר דמהני נדר בלשון שבועה.

הרב סרף שליט"א בשיעורו הביא עוד נפק"מ, אם נדר ואמר דבליבו חשב דלא יחול הנדר. לשיטת הרא"ש דבעי נמי מחשבת הלב לא יחול הנדר. אבל לשיטת הר"ן וודאי דיחול הנדר דסגי בביטוי שפתיים.

אסיפא דמילתא: בריטב"א מפרש אמאי קרי ל"ידות" בשם זה, שכל ה"כלי" נאחז מחמת אותו לשון, והוא כמו יד הכלי. וכן כתב הר"ן "כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו". אבל בנימוקי יוסף מפרש: "ונקראו ידות מפני שאינו שלם ויש בו מקצת העניין והוא מלשון ידות הכלים שהוא מקצת הכלי", ודוק היטב בהבדל שבין הגדרות אלו, מפני שזו המחלוקת בין הראשונים. להריטב"א והר"ן היד הוא השלמת הדיבור ולכן אנו אומרים כאילו אמר את כל הדיבור וכמרים את כל הכלי, אבל לדעת הנימוקי יוסף אמנם יש פה רק מקצת הדיבור אבל אנו יודעים לאיזה כלי הוא שייך ע"פ מחשבת לבו.

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site