^[1]במציאות היום-יומית אנו נתקלים בכללים מכללים שונים^[2]: כללי זהירות בדרכים, כללי תפקוד במצבי חירום, כללי פיסוק ודקדוק וכו'. גם בלימוד התורה ישנו שימוש בכללים, שימוש אשר נועד בד"כ לזקק עניינים מסוימים או הנחיות מסוימות בפרטי המצוות.

במהלך המאמר אתמקד בסקירת הכלל העוסק בפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמה במשנתו של הרמב"ם בפיהמ"ש[3]. יחד עם זאת אשתדל להתייחס למספר כללים נוספים. אתמקד בעיקר במקור התלמודי לשיטתו של הרמב"ם.

המקור לכלל הפוטר נשים ממ"ע^[4] שהזמן גרמן מופיע במשנה במסכת קידושין (א, ז), יחד עם שני כללים נוספים הנלווים אליו, הכלל המחייב נשים במצווות עשה שאיז"ג והכלל המחייב נשים במל"ת. הרמב"ם על אתר מבאר בפיהמ"ש:

ומצות עשה שהזמן גרמה - היא שחובת עשייתה בזמן מסוים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל. כגון - הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית, לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו. ומצות עשה שלא הזמן גרמה - הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים. כגון - המזוזה והמעקה והצדקה. וכבר ידעת שכלל הוא אצלנו 'אין למדים מן הכללות'. ואמרו כל רוצה לומר על הרוב. אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל היקפן, אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים. הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה, וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורבייה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות, אלא כולן קבלה כמו שביארנו. אבל הכלל שהזכיר במצות לא תעשה הוא נכון...

בדבריו אלו, מגיש הרמב"ם גישה מעניינת לבחינת פני הדברים. אם עד עתה חשבנו שישנם כללים, ומהם נובעים הפרטים וכתוצאה מכך נדרשנו לתת הסברים לפשרם של אותם כללים. עתה ע"פ פירוש זה של הרמב"ם ניתן להבין שישנם פרטים אשר נלמדים ונדרשים כל אחד בנפרד ואסופת פרטים אלה יוצרת את הכלל. לכן איננו נצרכים להסביר את אותם כללים מאחר והם נובעים משילובם של פרטים רבים אשר לכל אחד מהם דרשה והסבר משלו.

הרמב"ם בדבריו אלו טוען ש"אין לומדים מן הכללות", דהיינו הרמב"ם מסביר בדבריו שהכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן אינו כלל המלמד על הפרטים, אלא הכלל הוא כלל שנוצר מהפרטים. בתחילה דרשו כל מצווה ומצווה בנפרד בעזרות דרשות, לימודים מפסוקים ומסורות, וכאשר באו לסווג את המצוות נעשה עיון מעמיק ומתוך כך התברר שנשים פטורות מרוב מצוות עשה התלויות בזמן, כתוצאה מכך ניסחו את כלל - בתר מעשה. דהיינו הכלל נובע מצירופם של כל הפרטים ברם אינו מנביע אותם, דהיינו אין הפרטים נובעים ממנו. כהוכחה לדבריו הוא מביא את דברי ר' יוחנן הטוען שאין למדים מן הכללות ומנמק זאת מאחר ובכל כלל ישנם יוצאים מן הכלל רבים, דבר אשר מעיד על מלאכותיותו של הכלל ועל היווצרותו מריבוי פרטים "כל רוצה לומר על הרוב".

ברם, השאלה מה נובע ממה - האם הפרטים יוצרים את הכלל או שמא דווקא הכלל יוצר את הפרטים - נדמית כשאלת: מה קדם למה הביצה או התרנגולת^[5]. כשם שניתן לומר שהביצה קדמה כך ישנם הסברים למכביר הטוענים כי התרנגולת היא זו שקדמה. כך גם במקרה דנן, לכאורה נראה שכמספר ההסברים לקדמותם של הכללים כך מספר ההסברים לטעון הפוך. מניין שואב הרמב"ם את סברתו, מהו מקורה התלמודי-הלכתי כשיטת ביאור ופסיקה?

נראה כי מקור הדברים מופיע בגמרא בבלי קידושין (לג ע"ב-לה ע"א):

ת"ר: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית, ותפילין; ואיזוהי מ"ע שלא הז"ג? מזוזה, מעקה, אבידה, ושילוח הקן. וכללא הוא? הרי מצה, שמחה, הקהל, דמצות עשה שהז"ג ונשים חייבות! ותו, והרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דלאו מ"ע שהז"ג הוא, ונשים פטורות! אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ... רב אחא בר יעקב, אמר קרא: 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' (שמות יג, ט), הוקשה כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין - מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מ"ע שהז"ג - נשים פטורות...

מגמרא זו עולה כי ישנה מחלוקת עמוקת סברות בין ר' אחא בר יעקב (להלן: ראב"י), שהיה מבני פפונאי לבין ר' יוחנן (להלן: ר"י). ר"י טוען שעקב ריבוי יוצאים מן הכלל, ניכר שהכלל נובע מן הפרטים שכן אם הכלל היה קדום הוא היה מתכלל בתוכו את כל הפרטים באופן אבסולוטי. אולם מעצם היווצרותו של יוצא מן הכלל ואפילו יוצא מן הכלל מוחלט כדומת "חוץ מ-"^[6] מורה על אי קדמותו של הכלל וכן על היווצרותו של הכלל מן הפרטים. לדידו של ר"י אין כלל בא ללמד אותנו דבר. המסקנה המתבררת מכך היא שההבנה שישנו כלל וממנו נגזרות יתר ההלכות –דהיינו הבנה כי כלל הוא מוחלט ומנביע – הינה אך ורק לפי אחת הדעות- דעת רב אחא, ואילו לדידו של ר"י אין ללמוד כך. לעומתו של ר"י, יוצר ראב"י כלל מפס' "והיה לך לאות... למען תהיה תורת..." והיקש למצוות תפילין, ואת הכלל הזה הוא משליך לכל מצוות עשה שהזמן גרמן. יש לציין, כי אף לשיטתו של ראב"י הלומד מכללים, אין הכרח לקדמוניותו של הכלל, שכן הכלל אותו יצר מסתמך על פרט מסוים –מצוות תפילין - אשר הפטור ממנה נלמד בעזרת לימוד.

ניתן להניח, שהמחלוקת בין ראב"י לר"י שואבת סברותיה ונימוקיה ממחלוקת תנאים אשר קדמה לה. בספרי במדבר פיסקה קט"ו מופיעה מחלוקת בין ר"ש לחכמים מחלוקת זו מופיע גם במנחות (מג ע"א)^[7], ובמסכת הוריות (ג ע"ב) מופיעה מחלוקת בין ר"ש לר' אלעזר^[8], וכן ר' יוסי בגמ' בבלי חגיגה^[9] ממחלוקות אלו ניכר כי ר' שמעון סובר בעקביות כי יש ללמוד מכללים, ולעומתו ע"פ חכמים, ר"א ור' יוסי אין הכלל תקף אלא יש ללמוד את הפטור/חיוב של כל עניין ועניין בנפרד, ורק ר"ש למד את שיטת הכללים. ניתן להניח שר"י פסק כאותם שחלקו על ר"ש ולא למדו משיטת הכללים בעוד ראב"י ראה לנכון ללמוד כר"ש.

חיזוק להסבר זה מוכח מדברי הרי"ף (קידושין יד ע"ב- ט"ו ע"א בדפי הרי"ף) שהביא בפסיקתו רק את דברי ר"י, ואת כל המשך הסוגיה ובתוכה דבריו של רב אחא לא הביא. הרמב"ם ראה לנכון לפסוק כרי"ף, שפסק לשיטתו כר"י שהכלל הפוטר נשים ממ"ע שהז"ג ומחייבן במ"ע שאין הז"ג אינו מהווה את המקור לפטור/לחיוב, ויש צורך בכל מצווה למצוא את הלימוד הספציפי שבגינו האישה פטורה או לחילופין חייבת. וכן דבריו של רבנו יונה בשיטתו על הגמ' בירושלמי (תרומות א, ב; חגיגה א, א; יבמות יב, ד): "דרבי יונה אמר לית כללין דרבי כללין" – דהיינו: אין הכללים אשר יצר רבי במשניותיו פונקציות אשר ניתן ללמוד מהן, אלא גורמים המתכללים בקרבם מגוון פרטים אשר אותם פרטים נלמדים כל אחד נפרד.