^[1]בין פסח לעצרת אנו קוראים בספר ויקרא ובפרשה הראשונה של ספר במדבר. חז"ל אומרים לנו שאפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל, ולכאורה ספר ויקרא לא שפר מזלו. את ספר ויקרא ניתן לחלק לשני חלקים: לחלק העוסק בענייני קרבנות, ואת החלק השני, העוסק בעייני מוסר וצדק חברתי. טעות היסטורית של עם ישראל היתה בכך שהם הפרידו בין שני החלקים, והביאו קרבנות בלי לאמץ את חוקי הסדר החברתי. השקפה זו גרמה לחורבן הבית, וכפי שאומר הנביא ירמיהו (ז, כב) "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח".

אין כוונת הנביא שלא צוו בני ישראל על הקרבנות, אלא שאין הקרבן מהווה נקודה מרכזית במפגש בין האדם ובורא העולם - אלא, תפקידו העיקרי של האדם הוא יושר אישי, וחיי טהרה וקדושה. הקרבן בא כמעין פרפראות לסעודה - כאשר היהודי מנהל את חייו כהוגן, הקרבן הוא במקומו הנכון. מיד לאחר הפרשיות של הקרבנות באות לנו הפרשות של "קדושים תהיו" איסורי עריות, "לא תכחשו" "לא תקום ולא תטור" והרבה מאד עניינים של צדק. למשל, פרשת בהר עיקר עניינה הוא להבליט את העקרון "כי לי כל הארץ", "כי גרים ותושבים אתם עמדי"- שעולם ומלאו הם קנייניו של הקב"ה.

ספר ויקרא נקרא בכללותו "תורת כהנים", ומסתבר, כי הגשמתם בפועל של כל דברי הקדושה והמוסר האמורים בפרשות האחרונות, יש לה זיקה וקשר מהותי לכהנים, ואין עבדותם מצטמצמת רק לעבודת הקרבנות. הנטייה לייחס חשיבות רק למעשה הטכני של הקרבת הקרבנות וההתעלמות מהצווים המוסריים של המשך הספר גרם לנביאים לדורותיהם להתייחס לעניין הזה. הם הטילו הרבה מהאחריות על הכהנים, אשר תפקידם הוא לא רק עבודת בית המקדש, אלא גם הוראה לעם.

וכך הגדיר הנביא יחזקאל את אחריותם של הכהנים כלפי העם: "והכהנים הלוים בני צדוק... המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני... ואת עמי יורו בין קדש לחל ובין טמא לטהור יודיעם ועל ריב המה יעמדו למשפט... ואת חקתי בכל מועדי ישמרו ואת שבתותי יקדשו..." (מד, טו- כד).

יש כאן רשימה של חמישה יסודות לתפקידי הכהונה - נוסף על החיוב של "לשרתני".

שני היסודות הראשונים הם: "ואת עמי יורו בין קדש לחול, ובין טמא לטהור יודיעם". גם הנביא מלאכי מדבר על זה, אך הופך את הסדר - "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו" (ב, ז). יש כאן שני דברים: א. תורה (הוראה לעם) ב. דעת. לכהן יש שני חיובים כאן: ללמוד תורה בעצמו, וללמדה לעם. החוויה היהודית קשורה קשר הדוק בדעת, בחוויה השכלית של ידיעת התורה והמצוות. ברור שהרגש חשוב, שהרי התורה בעצמה כתבה שיש לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב", אך בלי ידיעת התורה אין היהודי מסוגל לחוות כדרוש את החוויה הדתית ולהבין היטב את יפיה ואת הדרה של עבודת השם. כל פעולה ביהדות מוסדרת על דרך של הגיון ושיטה. הצד השכלי עולה לא פעם על הצד הרגשי. כיצד ניתן לחוות את ליל הסדר בלי לדעת מה ההבדל בין מצוות זכירת יציאת מצרים לבין סיפור יציאת מצרים? בלי לדעת את העניין ההלכתי של ארבע כוסות וגדריו ההלכתיים של הקידוש? בלי לדעת איזה מפרטי המצוות של הלילה הזה הם מדאורייתא או מדרבנן?... בהלכה שלנו משתקפת השקפת היהדות.

תפקידו השני של הכהן הוא, כאמור, הוראה לעם. הכוונה לפסיקה הלכתית. ההוראה מבוססת על ההנחה שהפוסק בקיא בלימוד התורה. אי אפשר להיות מורה הוראה בלי להיות למדן.

תפקידו השלישי של הכהן הוא, כדברי הנביא: "ועל ריב המה יעמדו למשפט" - הכהן צריך להיות בקיא בהליכות העולם, בסביבה, בצורה שבה יוכל ליישם את הוראותיו לעולם המעשי. תכונה חשובה הנדרשת במשימה זו היא אומץ. הציווי "לא תגורו מפני איש" מהווה תנאי חשוב לפוסק. היא משתקפת באופנים רבים - כלול בה עניין היחס האנושי עם בני הקהילה וסתם יהודים - "כקטן כגדול תשמעון", וכן מעורבות בהנהגת הקהילה למעשה, יחס נכון לגבאים ומנהיגים בכל הנוגע להצעות של שינויים בסדרי תפילה ומנהגים. הרב / הכהן צריך להיות אמיץ כוח. אסור לו להכנע ללחצים.

למילה "הוראה" קירבה למילה "ירה", וכן נאמר "ואני שלשת החצים צדה אורה לשלח לי למטרה" (שמואל א', כ, כ). פסק הוראה הוא בבחינת שליחת חץ. נחוצים זריזות וכושר כדי לדייק ולקלוע, ביחד עם ידיעה מראש שלא תמיד מצליחים לקלוע.

היסוד הרביעי: "ואת תורתי ואת חקֹתי בכל מועדי ישמרו" - אנו איננו רק מקיימי מצוות, אלא גם שומרי מצוות. אנו חייבים כמו שומרים, שלא נפשע, ושנעביר הלאה את התורה והמצוות לדורות הבאים. אנו חייבים להיות מודעים לסכנות ולאתגרים שיעמדו מול יהודי ירא שמיים לא רק בהווה, אלא גם בעתיד. אנו צריכים להיות "שומרים לבוקר" - במובן של ציפייה, של לחזות מראש את האתגרים וליצור שיטות בכדי להתמודד איתם.

היסוד האחרון הוא "ואת שבתותי יקדשו" - לא כתוב כאן שיש לשמור את השבת, אלא שצריך לקדש את השבת. מסתבר, כי שהתנהגותו ואורח חייו של הכהן צריכים לעורר כבוד והערצה. הרב צריך לראות עצמו כנציג התורה שבכתב ושבעל פה בפני אנשי קהילתו - "אנכי עומד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה). אסור שימצא הרב בקרבת חברה שיש בה קלות ראש וסגנון דיבור בלתי מבוקר. דרוש שהרב יהא גם אישיות מוסרית- והקדושה הזו מדבקת. יהודי סתם הנפגש עם רב שנודף ממנו ריח קדושה, אף הוא מתחבר לטהור.

אלו החובות של מנהיגיו של העם - הכהנים והרבנים. יה"ר שנזכה לקיים את כל חלקי ספר ויקרא, במהרה בימינו אמן.

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")