מצוות אנשים מלומדה לעלות לדוכן לקרוא בתורה, איש בנעימתו ובמנהג מדינתו. במרוצת הדורות, ובעקבות הגלויות, נשתנו המנהגים ונחלקו הפוסקים, היכן ישים ידיו, הפשוט והרב, בשעת הברכה, בחיל ורעדה. יש שאומרים - בעץ החיים, ואומרים החולקים – ביריעות הקלפים. ובעזרתו יתעלה, נבאר ונגלה, מאי שנא זה ומאי שנא זה. ואלקי אבי בעזרי, שלא אכשל במאמרי, ואבאר דבר מראשיתו, בזכותו ובעזרתו.

הסוגיא ושיטות הראשונים

בבבלי (סוכה מא ע"ב) וכן בירושלמי (שם פ"ג הי"א) בשינוי לשון, מובאת ברייתא המתארת מנהג אנשי ירושלים בחג הסוכות בו נהגו שאדם נוטל לולבו בידו בבוקר, קורא ק"ש ומתפלל, ומבקר את החולה – ולולבו בידו, ומאידך כאשר נושא כפיו וקורא בתורה, אין הוא רשאי להחזיק בלולב אלא להניחו ע"ג קרקע או ליתנו ביד אדם אחר[1].

הרמב"ם (פ"ז מהלכות שופר וסוכה ולולב, הכ"ד) מביא לשון הגמ' כמעט במלואה:

כך היה המנהג בירושלם, יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו, מתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו, וכשיכנס למדרש משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו.

רואים להדיא שהרמב"ם מדייק את לשון הירושלמי שלא יניח את הלולב על הקרקע[2], אך משמיט לשון שני התלמודים בדין קורא בתורה. לא מסתבר לומר שנוסח התלמוד שלפנינו לא היה לפני הרמב"ם, שכן ההשמטה היא משני התלמודים – הבבלי והירושלמי![3] ולכן מוכח שההשמטה מכוונת.[4]

המרדכי בפרק לולב הגזול (רמז תשנט-תשס) מבאר, שהגמ' מדייקת שהאדם יניח את הלולב בזמן שקורא ונושא כפיו שהרי הקורא בתורה אוחז בעמודי התורה בשעת ברכה וקורא מדמניחו. ועוד ראיה מביא המרדכי מסוף פרק בני העיר (מגילה לב): "ת"ר פותח ורואה גולל ומברך" ומשמע שכל מי שעולה לתורה פותח בתחלה וגולל בסוף[5].

והביא ספר המנהיג (הל' שבת עמ' קנה) מנהג ספרד, שהמברך והקורא בתורה נוטלה בידיו ובחיקו, ומסתמך על הברייתא לעיל. ומסיים שצריך ליטול הספר בידו בעת הקריאה כאילו קיבלה היום מהר סיני.

האגודה מביא את הראבי"ה (חלק ב הלכות לולב, סי' תרפט) שמסיק גם כן מהברייתא לעיל שהקורא בתורה לא יאחז בלולב כיוון שצריך לאחוז עמודי התורה בידו בשעה שקורין[6].

רבינו יעקב ב"ר אשר, בעל הטורים (או"ח סי' תרנב), מביא את הברייתא דלעיל בדין זמן נטילת לולב, וכותב שהמדקדקים יעשו כמנהג אנשי ירושלים. הפרישה עומד על הסיבה שכאשר קורא בתורה צריך להניח הלולב, וכותב שכיוון שצריך לגלול בידיו ספר התורה ולפתחו, לא יכול לעשות כן כאשר ידיו עסוקות בלולב (וכפירוש רש"י בסוכה מא ע"ב, ד"ה קורא בתורה). בסימן קלט מדייק הטור מהברייתא שכאשר עולה לתורה, יניח הלולב כיוון שצריך ליטול הספר בידו בשעת הקריאה.[7]

מקורו של הטור לדין זה של נטילת הספר ביד הוא מהירושלמי ומדרש בראשית רבה, בו נכתב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", מלמד שהיה ספר תורה בידו של יהושע שאין לומר "הזה" אלא מי שתופס החפץ בידו[8]. כלומר מייתור המילה 'הזה' בפסוק, למדו חז"ל שיהושע החזיק את ספר התורה, ולכן מי שעולה לתורה, לדעת הטור, צריך ליטול הספר בידו בשעת הקריאה.

מהרש"ל חולק מכל וכל על הטור וטוען שאין ראיה מהאי ברייתא ליטול הספר ביד, שכן מדייק מלשון רש"י בסוכה שם, שכתב שצריך להניח הלולב כדי 'לגלול הספר ולפותחו'[9].

"מפני שמראה בה טעמי תורה"

ולכאורה, יש להקשות לדעת הטור ושאר הסוברים דבשעת קריאה צריך לאחוז בספר התורה, שכן מצינו בגמרא בברכות (סב ע"א):

מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? אמר רבא: מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר מימינו אש דת למו. רבה בר בר חנה אמר: מפני שהיא קרובה לפה. ורבי שמעון בן לקיש אמר: מפני שקושר בה תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראה בה טעמי תורה. כתנאי, רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה. רבי יהושע אומר: מפני שכותב בה. רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה.

כלומר, לדעת רבי עקיבא ורב נחמן בר יצחק מראים טעמי התורה ביד ימין (ואין חולקין עליהם בדין זה כשלעצמו).

והנה, רש"י על אתר מפרש:

טעמי תורה - נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים, בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך, מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל.

ומשמע מרש"י שהקורא[10] עצמו מראה בימינו את טעמי הנגינה (וראיתי אני להרבה בעלי קוראים בימינו שעושים כן בשעה שמחזיקים האצבע, שמוליכים אותה לפי הטעם[11]).

וא"כ קשה הדבר: כיצד העולה לתורה, שמשמש גם כבעל-קורא, יראה טעמי התורה ביד ימינו? הרי צריך להחזיק הספר בימינו!

ואולם הט"ז בהלכות בית הכסא (או"ח סי' ג ס"ק ט) מביא שלמרות הטעם הנ"ל, מותר להראות טעמי התורה בשמאל, וכן הביאור הלכה (סי' ג ס"ק י) מביא שלא נוהגים כך אצלם. ועם כל זאת עדיין הסתירה בעינה עומדת.

ובאמת ניתן לתרץ, שכיוון שלהבנת רש"י אין העולה צריך להחזיק בספר בשעת ברכה או קריאה[12], אלא מניח הלולב כיוון שפותח הספר וגוללו, לכן יכול להראות הטעמים ביד ימינו.

ולשאר הראשונים, שלא הקשו מהגמ' בברכות את קושיתינו ניתן לומר שסוברים כפי שסבר רבינו דוד אבודרהם (הל' ברכות השחר, ד"ה כתב הר"ר יעקב), אשר ביאר את הגמ' הנ"ל בדרך אחרת, וז"ל: "רב נחמן אמר מפני שמראה בה טעמי תורה. כגון זרקא ופזר גדול ושלשלת שמראין אותן ביד לתינוקות בקריאתם מעלין ומורידין להם בידיהם להבין להם קריאתם". עכ"ד. כלומר, הגמרא המדברת על להראות טעמי התורה בימין מתייחסת אך ורק למלמדי התינוקות בשעה שמלמדים, וכלל לא לעולה לתורה.

וניתן להקשות על האבודרהם, שכן שאר הטעמים שהוזכרו בגמ' הם אינם רק ליחידים, אלא לכלל, כיוון שגם הנחת תפילין, מעיקר הדין, לא אסורה לאשה אלא נהגו שלא תניח תפילין משום נקיות, ולר' יהושע שאומר "מפני שכותב בה" ניתן לתרץ שבאבות דר' נתן (מ, ט) הנוסח הוא: "רבי אליעזר אומר מפני שמראין בה דברי תורה, רבי יהושע אומר מפני שאוכל ושותה בה". כלומר, ניתן להבין את כוונת ר' יהושע שעיקר עיסוקיו ושימושיו הם בימין. אך ניתן לתרץ שאם כך הוא הפירוש, ככל הנראה הראשונים היו נזקקים לפרש את הגמ' כך, והיו מעירים במקום שהכוונה ב"מפני שכותב בה" היא עיקר עיסוקיו, וכיוון שלא עשו כן נראה שלא כך הכוונה. וא"כ לא קשה מהגמרא בברכות על הטור.

פסקי האחרונים

הבית יוסף מביא את בעל המנהיג והמרדכי בלשונם, וכן את הארחות חיים לרבינו אהרן הכהן מלוניל (בחלק א מהלכות קריאת ספר תורה, אות טז[13]). עוד מביא הב"י ירושלמי:[14] "א"ר יוסי בר בון, כד סלקי לדוכנא לברוכי האי מאן דבריך נקיט עמודא דתורה בידיה שנאמר (דברים לא, כו) 'לקוח את ספר התורה הזה'". ובבראשית רבה (סוף פרשה ו): "'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח) - מלמד שהיה ס"ת בידו של יהושע שאין לומר הזה אלא למי שתופס החפץ". ופוסק הב"י להלכה בשו"ע שהקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה.

ולכאורה נראה, שמדייק מרן השו"ע שדווקא בשעת הברכה צריך לאחוז בספר התורה (וכביכול חולק על הטור שכותב שבשעת קריאה יאחז בספר). ויכול להיות שמדייק השו"ע כן מלשון האבודרהם בביאורו את מנהגי קריאת התורה מסתמך על הפסוק 'עץ חיים היא למחזיקים בה' ולכן כל אחד מהעולים, בשעה שמברך, צריך להחזיק בעץ החיים, וכנראה שרק בשעת הברכה ולא הקריאה אחרת היה כותב 'משעה שמברך' ולא 'בשעה שמברך'.

על דברי מרן השו"ע השיג הלבוש, רבי מרדכי יפה (תלמיד הרמ"א), וכתב שצריך שהקורא בתורה יאחז בספר התורה בשעת הברכה והקריאה! ולומד מ'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'.

הט"ז, וחמיו הב"ח, כותבים שהן בשעת הברכה והן בשעת הקריאה[15] יאחז העולה בעמודי הספר.

הט"ז מדייק בסימן קלט (ס"ק ט) משינוי הלשון בין השו"ע לטור בדבר אחיזה בשעת ברכה ושעת קריאה שכוונת השו"ע היא 'בשעת ברכה וכל שכן בשעת הקריאה', אך את הדיוק לאחוז בשעת הברכה מבאר שהב"י למד ממה שכתב המרדכי בחידושיו למגילה (לב ע"א). עוד מביא הט"ז (או"ח סי' קמז סק"א) לשון הריב"א בתוספות שכותב שאם אחז וקרא בספר התורה אין לו שכר מהקריאה[16]. ממשיך הט"ז שם וכותב שמנהגם לאחוז בעמודי ספר התורה[17]. עוד מוסיף הט"ז שם ומבאר מתי ישנה מציאות בה יאחז המתפלל את ספר התורה ערום, ומסיק שבזמן שגוללין את הספר, יש פעמים שיריעות הספר נופלות מעט וצריך להגביהן כדי שלא יקרעו, וסובר שאסור לסדרן כאשר ידיו ערומות, אלא יסדרן בעזרת כיסוי. ואם היו אנשים שנהגו לעלות לס"ת ולאחוז ביריעות, אזי ודאי שהיה מביא דוגמא זו, אלא ככל הנראה שלא נהגו לאחוז ביריעות כלל במקומו.

הב"ח (סי' קלט, אות ז) מביא ראיה לכך שאחיזה בעמודי ספר התורה היא מצווה! שהרי בשעה שאוחז בלולב הוא עסוק במצוה, ומהיכי תיתי לומר לו להניח מצווה אם באחיזת הספר אין מצוה?! מוכח מכאן שמצוה לאחוז בספר התורה בשעת הברכה ולכן צריך להניח הלולב. ולא זו בלבד, אלא אם המצוה הייתה רק בשעת הברכה, יכל, לכאורה, לחזור ולקחת הלולב, ולכן מסיק הב"ח שמצוה על האדם לאחוז בעמודי הספר הן בשעת הברכה והן בשעת הקריאה.

הנחלת צבי (מובא במשבצות זהב) מביא שישנם שני פירושים – או לאחוז בשעת הברכה או לאחוז בשעת הקריאה. המשבצות זהב מביא פירוש שלישי, בדומה לב"ח והט"ז, שיאחז משעת הברכה ועד סיום הקריאה, ומביא ראיה לכך משו"ע אורח חיים סימן רו בדין ברכה על פירות וריח, בה כותב מרן השו"ע שכל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשמברך עליו. ולכאורה קשה שהרי מרן כותב בפירוש שכל דין אחיזה בימין הוא רק לדבר מאכל או משקה, אך מבאר במקום המשנה ברורה (ס"ק יח) שהטעם שאוחז בימינו היא משום חשיבות, וכן בכל ברכה שמברך על איזו מצוה יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת ברכה. ולפי מה שביאר הב"ח לעיל שלא יכול היה להניח הלולב אלמלא הייתה הברכה והקריאה מצווה, מוכח שגם לדעת המשנה ברורה יש לאחוז בימינו בספר התורה.

וככל הנראה כך סובר גם אדמו"ר הזקן, שכן בסימן רו מביא לשון השו"ע בדין אחיזת דבר מאכל או משקה בזמן ברכה, ומוסיף 'כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה צריך לאחוז בימינו כשהוא מברך.'

המג"א על אתר כותב לחלק בין הכוונות (ר"מ טרינקו מז ע"ב[18]) שם כתוב שקודם הברכה יאחז בשני העמודים ובשעת הברכה יסיר ידו השמאלית להגביר הימין, ובין הכתבים (פרי עץ חיים שער קריאת ס"ת פ"ב[19]) כתוב שבשעת הברכה יאחז בשתי ידיו ביריעות התורה ע"י המפה ואחר הברכה יסלק השמאל.

הפוסקים האשכנזים - הרי"מ אפשטיין בעל ערוך השולחן, והמשנה ברורה - פסקו שצריך לאחוז בעמודי הס"ת בשעת ברכה ובשעת קריאה.

לעומתם, אחרוני ספרד הסתמכו על דברי האריז"ל בפסיקותיהם בנושא, כדלקמן:

רבי חיים ויטאל בשער הכוונות (דרושי קריאת ס"ת, דרוש ג) כתב שצריך ליזהר כשיעלה לקרוא בס"ת שיאחז בס"ת בשני ידיו ולא בתיק כ"א ביריעה עצמה יד א' מצד זה ויד א' מצד זה, ויעשה כן ע"י מפה של הס"ת לא ביד ממש (כדי לא לאחוז בספר תורה ערום, כדאיתא במגילה לב).

מרן הרב חיד"א בספרו לדוד אמת (סימן ו[20]), פוסק להדיא שבשעת הברכה יאחז העולה בשתי ידיו ביריעות ספר התורה ע"י המפה, ואחר הברכה יסלק את ידו השמאלית.

הרב כף החיים (סי' קלט, אות כג-כד) דן האם צריך להשאיר את ספר התורה פתוח בזמן הברכה ולכסות הכתב במפה, או שמא צריך לסגור הספר בשעת הברכה. פוסק שאין לסגור את הספר בשעת הברכה כיוון שבניגוד לאחינו האשכנזים, בספרי התורה הספרדים אם יסגור את הספר (תיק/ארגז) הקלף לא יהיה מגולה כלל, וכדי לברך צריך לאחוז בקלף, ומביא את שער הכוונות הנ"ל.

מרן הבן איש חי, בספרו בפרשת תולדות (שנה שניה) כותב שיזהר (!) לאחוז בספר התורה עצמו בשעת הברכה ולא בתיק/ארגז של הספר, ויניח שתי ידיו בעת הברכה – אחת מצד זה ואחת מצד זה, ובשעת הקריאה יוריד את ידו השמאלי (להגביה הימין) וישאיר הימנית על היריעה בהפסק מפה.

גישות נוספות[21]

השערי אפרים מביא גישת ביניים וטוען שבשעת הברכה יאחז ביריעות בהפסק מפה, ובשעת הקריאה יאחז בידו הימנית ב'עץ החיים'[22], דהיינו בארגז.

בספר שלחן הטהור (קומרנא, סעי' ח) מכריע להפך, דבשעת הברכה יניח ידיו על שני העמודים, ואחר הברכה, קודם הקריאה, יסלק יד שמאל ויד ימין תהיה אוחזת בספר תורה (בהפסק מפה) כל זמן הקריאה.

טעם האחיזה

לאחר הצגת דעות הראשונים והאחרונים, יש לחקור מה הטעם של אחיזה בברכה בלבד או בברכה ובקריאה גם יחד.

אם נאמר שעצם הברכה היא על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אזי נתינת התורה היא הסיבה לברכה, ולכן מספיק להחזיק בה בשעת ברכה ולא בשעת קריאה, וכמו שפוסק מרן המחבר בדין קניית בגד חדש שצריך לאחוז ולברך דווקא בשעה שקונה ולא בשעה שלובש.

אך אם נאמר שהברכה היא על אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו - כלומר לימוד התורה, נטיעת הפרד"ס האין-סופי בכל יום ויום בנו, הלימוד וההנאה מזיו התורה הוא מהות הברכה, אזי ודאי שנצרך לאחוז גם בשעת הקריאה ולא רק בשעה הברכה.

לסיכום

לענ"ד עולה, שכיוון שרוב פוסקי אשכנז נהגו לאחוז בעמודי ספר התורה[23] בשעת ברכה ובשעת קריאה ראוי ונכון לאחינו האשכנזים לעשות כן.

לעומתם, בני ספרד, ראוי ונכון להם להסתמך על פוסקיהם, ולאחוז ביריעות, בהפסק מפה, בשתי ידיהם בשעת הברכה, וביד ימין ביריעה בהפסק מפה בשעת הקריאה.

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")