הקדמה

"אך מעין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו) – מכאן למדו חז"ל שאדם טמא יכול להיטהר מטומאתו ע"י טבילה במקווה טהרה, מעיין וכדומה. המים המטהרים צריכים להיות ממקור טבעי כגון מי גשמים ומי מעיין, לאפוקי "מים שאובים" דהיינו מים שנעשה בהם מעשה אדם.

הדרך הכי פשוטה לטהר מים שאובים להיות כשרים לטבילה במקווה היא השקה,  כלומר ע"י שהמים הפסולים מתחברים ומשיקים למקווה שלם שהוא כשר (שיש בו ארבעים סאה מים כשרים), הם בעצמם נטהרים.

במקוואות בימינו יש שני אוצרות שמשתמשים בהם בנוסף לבור הטבילה: אוצר השקה ואוצר זריעה. אוצר השקה הוא למעשה מקווה כשר שנאגר ממי גשמים במהלך החורף. בין בור הטבילה ובין האוצר יש נקב השקה בקוטר של כ-6 ס"מ ("שפופרת הנוד") שתפקידו הוא לחבר בין שניהם, להפוך אותם למקווה אחד, ולהכשיר את הטבילה בבור.

אוצר זריעה הוא בור מלא מי גשמים הסמוך לבור הטבילה, המים שבאים לתוכו מרשת המים העירונית "נזרעים" בתוכו, מקבלים דין מי גשמים ונשפכים אל בור הטבילה דרך נקב שבין שני הבורות, כך שבור הטבילה מתמלא במים כשרים.

הדעת כהן כותב שהשקה מועילה לעשות שתי פעולות: א. לצרף מקווה כשר לשיעור ארבעים סאה. ב. להכשיר מקווה ממים שאובים.

מקור דין השקה מופיע במשנה במסכת ביצה (יז ע"ב): "ושווין (בית הלל ובית שמאי) שמשיקין את המים בכל אבן לטהרן".

רש"י שם כותב שאי אפשר לטהר אוכלים ומשקים במקווה אלא מים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה.

כמו כן, במסכת מקוואות ניתן למצוא כמה וכמה משניות שמדברות על טהרת מים בהשקה, כמו זו (ו, ז; לגבי צירוף מקווה חסר):

ערוב מקוואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן.

המשנה מלמדת ששני מקוואות חסרים שעירבו אותם בחיבור של שפופרת הנוד, התחברו למקווה אחד כשר ע"י שהם הושקו.

משנה נוספת שמדגימה את דין ההשקה (ו, ח; לגבי הכשרת מקווה ממים שאובים):

היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. מוכח בהדיא מהמשנה שמים שאובים שנכנסים לתוך מקווה נטהרים.

במאמר זה נדון איך פועלת ההשקה, נראה כמה מחלוקות בין הראשונים שתלויות בגדר זה ונוציא נפקא מינה למעשה.

גדר השקה

יש לחקור האם השקה פועלת מדין זריעה, כלומר ברגע שהמים מושקים למקווה הם "נזרעים" בו ונהיים בעצמותם מים כשרים, או שהיא פועלת מטעם חיבור, דהיינו, כיוון שהמים הפסולים מחוברים למקווה הכשר, הם כשרים כדין "כל המחובר לטהור – טהור" (כלים יב, ב). רש"י בגמ' בביצה דלעיל כותב במפורש שזה מטעם זריעה ומוכיח זאת מגמ' בפסחים (לד ע"ב) שכותבת לגבי השקה – "מכדי זריעה נינהו". נציג כמה ממח' הראשונים שתלויים בחקירה זו.

דין השקה תמידית

הטור ביורה דעה סימן ר"א פוסק שלאחר שעירבו מקווה של מים שאובים למקווה כשר והכשירו אותו בכך, אפילו שלאחר מכן נסתם הנקב שבין המקוואות, המקווה הפסול נשאר בהכשרו. הב"י שם מביא שכן כותב גם הרא"ש בתשובה, ושם הוא הביא ראיה ממשנה במסכת מקוואות (ו, ג):

שלושה מקוואות – בזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאוב מן הצד, וירדו שלושה וטבלו בהם ונתערבו - המקוואות טהורין והטובלים טהורין.

מסבירים מפרשי המשנה שברגע ששני המקוואות הכשרים התחברו, נוצר פה מקווה שלם כשר של מ' סאה, והמקווה השאוב נטהר ע"י המקווה הכשר בהשקה. הרא"ש מוכיח מפה שאפילו שלאחר שיצאו הטובלים מהמקווה, והמקוואות חזרו למפלסם הקודם, המקווה השאוב נשאר בהכשרו שהרי כתוב "המקוואות טהורין". אמנם יש שדחו את הראיה וכתבו שאפשר לומר שרק בשעת הטבילה המקוואות היו טהורים, אבל ברגע שניתק ביניהם החיבור, המקווה השאוב חוזר לפסולו. ר' ירוחם מביא שהמפרשים הסתפקו בדין זה. השו"ע (סי' רא, סעיף נב) פוסק כדעת הרא"ש:

הבא לערב מקווה... ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר, אפילו רגע, נשאר לעולם בהכשרו אפילו נסתם הנקב אחר כך.

הש"ך מביא את ר' ירוחם דלעיל, והוא פוסק שטוב להחמיר לכתחילה. נראה בבירור שיש לומר שמח' הרא"ש והמפרשים שהביא ר' ירוחם היא בחקירה שלנו. לפי הרא"ש, השקה היא מטעם זריעה ולכן המקווה נשאר בהכשרו, ולמפרשים היא מטעם חיבור, ולכן ברגע שנסתם הנקב והחיבור ניתק, המקווה השאוב חוזר לפסולו. הנודע ביהודה תמה על האוסרים בגלל המשנה שהרא"ש הביא כראיה לשיטתו, ובאמת רוב האחרונים, ביניהם החתם סופר והחזון איש פסקו כשיטת המחבר.

דין מים שאובים שהוספו למעיין

מח' נוספת שתלויה בדין זה נמצאת בסימן ר"א סעיף ט"ו. השו"ע פוסק שם:
ומעיין כל שהוא, יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחילה.

הש"ך (סקמ"א) מוסיף בשם רבינו ירוחם שאם הלכו אותם המים שהשליכו למעיין, למקווה ריק או שאין בו רוב מים כשרים (כי ברוב כשרים המקווה כשר ע"י דין המשכה על הקרקע), יש מתירים לטבול במקווה. הש"ך אומר שמשמע ממנו שיש אוסרים ולכן טוב להחמיר בכך. נראה לומר שהמח' בין המתירים והאוסרים גם תלויה בדין השקה. למתירים, השקה היא מטעם זריעה, וברגע שהמים נכנסו למעיין הם בעצמם נטהרו והם כשרים לעשות מהם מקווה חדש, אך לפי האוסרים, היא מטעם חיבור, וכיוון שניתק החיבור של המים מהמעיין, הם חזרו לדין שאובים והמקווה פסול. ראוי לציין, שבשתי המחלוקות הנ"ל, ר' ירוחם הביא מפרשים שהסתפקו, מה שמוכיח שיסוד המח' בשתיהן הוא אותו יסוד.

דין נתן סאה ונטל סאה

אפשר להוסיף ע"פ הדברי חיים (הל' מקוואות אות כ) שגם המח' הידועה בין הרמב"ם לראב"ד בדין נתן סאה ונטל סאה תלויה בחקירתנו. המשנה במסכת מקוואות (ז, ב) כותבת:

אבל שאר המשקין... פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין, כיצד?... היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה – הרי זה כשר.

הגמ' במסכת יבמות (פב ע"ב) אומרת, שדין זה של נתן סאה ונטל סאה, כשר עד רובו של המקווה, כלומר שהמשקים ששופך לתוכו לא ירבו על המים הכשרים. נחלקו הראשונים לגבי מה נאמר דין זה – לפי ר"ש, רש"י והרא"ש, הוא נאמר לגבי שאר משקים אך במים שאובים אפשר לעשות כן אפילו לעולם, וכך פוסק השו"ע (רא, כד):

אבל במים שאובים, שנפלו סאה לארבעים סאה כשרים ונטל מתוכן סאה אחרת, ונפל לתוכן סאה מים כשרים, אפילו עשה כן עד עולם – כשר.

אולם, לפי הרמב"ם והראב"ד, דין זה נאמר לגבי מים שאובים, ונחלקו שניהם מהו הפסול בהם. הרמב"ם סובר שזהו פסול דרבנן, שבאמת מהתורה גם ברוב מים שאובים המקווה כשר, אך חכמים גזרו שברוב שאובים המקווה ייפסל שמא יבואו להכשיר מקווה שכולו שאוב, ולכן במקרים שאין מראית עין (הדגול מרבבה מביא דוגמא של מעיין שידוע לכל שאין דרכו לפסוק) אפשר לתת אפילו רוב מים שאובים. הראב"ד, לעומתו, סובר שזה פסול מדינא, ולכן בכל מקרה המקווה יהיה פסול.

הרמב"ם סובר שהשקה היא מטעם זריעה, ויוצא מכאן שבין אם נותנים למקווה מיעוט או רוב מים שאובים, אין הבדל, שהמים נעשים כשרים ברגע שהם מושקים למקווה, וכל הפסול הוא משום גזירה דרבנן. הראב"ד סובר שהיא מטעם חיבור, ולכן המים השאובים שנכנסו למקווה לא התבטלו אף פעם אלא היו "רדומים" בתוכו, וברגע שהם נהיו רוב במקווה הם חזרו וניעורו ופסלו את המקווה. באמת מחמת שחוששים היום לשיטת הראב"ד, יש במקוואות שלנו אוצר השקה בנוסף לאוצר זריעה, שלפי שיטתו הוא פסול מכל וכל ברגע שמתרבים מים שאובים.

הב"י על סעיף זה, כתב שנראה מדברי ר' ירוחם שהוא סובר כמו הרמב"ם שהפסול הוא מגזירת חכמים, ולפי זה, הוא בעצמו סובר שהשקה היא מטעם זריעה, שלא כמפרשים שהוא הביא. דבר נוסף, הרא"ש במח' לעיל בדין השקה תמידית, פסק שהשקה היא מטעם זריעה, ופה הוא והלך לשיטתו, שהוא סובר שאפילו נתנו אלף סאה מים שאובים לתוך המקווה (בדרך של נתן סאה ונטל סאה), הוא לא נפסל וכמו שהרמב"ם אומר, רק שלרא"ש אין פה גזירה דרבנן.

השקה בשבת

האם מותר להשיק מים שאובים למקווה בשבת? נראה ששאלה זו תלויה בחקירה. הגידולי טהרה (נחל, סקמ"א) כותב שלפי הדעה שהשקה היא מטעם זריעה, אסור יהיה לעשות השקה בשבת כיוון שיש פה תיקון בגוף המים, אולם לדעה החולקת, אין פה שום תיקון אלא הכשר מקווה לזמן קצר. האגרות משה (או"ח ח"ב, סי' פב) חלק עליו ואמר שלכו"ע מותר להשיק בשבת שאין פה תיקון בעין, וכן התיר גם בלחם ושמלה (שמלה, צב) וכתב שכן עמא דבר.

(פורסם באשכולות 388 # מסעי תשע"ו)