יש בפרשת שלח, לכאורה, סתירה בדברי רש"י שהם מדרשות חז"ל.

כתוב בתחילת הפרשה לגבי המרגלים: "וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג). ומפרש רש"י שם על פי המדרש: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". למעשה, בלשון המדרש עצמו הדבר מופיע אפילו יותר בבירור: "ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם...ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו" (במדבר רבה טז,ה. ושם מביא ראיות). הוי אומר, בתחילת שליחותם היו המרגלים צדיקים וכשרים, ורק אחר כך נתקלקלו.

ואילו בהמשך, כשהתורה מתארת את חזרתם, היא אומרת: "וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אתם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ" (שם, כו). ועל זה פירש רש"י^[1]: "מהו וילכו (לכאורה מילה מיותרת)? להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה". ואם כן מבואר שמעת הליכתם כבר היו בעצה רעה.

וקשה, וכי על אלה יאמר "כשרים"? בעצה רעה- וכשרים?^[2]

למעשה, לכשנעיין היטב במקראות ניתן לראות שכעין סתירה זו יש בפסוקים עצמם, ולא שחודשה על ידי רש"י. זאת ניתן ללמוד ממעשיו של משה.

שהרי מחד, כשבאו בני ישראל אליו וביקשו מרגלים כתוב: "וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" (דברים א, כג). ומאידך, בפרשתנו מבואר "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג, טז) ופירש"י שם שקראו כן משום "י­‑ה יושיעך מעצת מרגלים". וגם כלב הלך לחברון להשתטח על קברי אבות שינצל מעצתם (רש"י פס' כב, גמרא סוטה לד ע"א). כלומר הם הרגישו שיש משהו מסוכן בשליחות הזו.

אם כן לא ברור - הדבר הזה טוב או הרה אסון?

לכן על כרחך נראה ליישב את הסתירה שדבר זה- כלומר שהיו "כולם אנשים" כשרים וצדיקים ובעלי מעלה- זה עצמו חלק מהעצה הרעה שהלכו בה [נ.ב. חשוב להדגיש כאן כי צריך לדבר בזהירות על אנשים אלו, חלק מדור דעה שקיבלו את התורה. וכבר הזהיר מו"ר הרב ריבלין שליט"א לא ללמוד את התנ"ך בגובה הרצפה ולא להתייחס לחטאיהם של אנשים כאלו כאילו היו חטאים שלי. וכל מה שאנו באים לעשות כאן הוא רק להציע פירוש וללמוד לקח מהמעשה הזה].

כלומר, כיוון שהיו אנשים גדולים, וכיוון שבזכות זה זכו לתפקיד גדול(שהרי סוף הפסוק של "כולם אנשים" הוא "ראשי בני ישראל המה")- אמרו לעצמם שאם ילכו ויגידו את שבח הארץ, ואז יכנסו כולם לארץ, הם יכולים לאבד את תפקידם. וכיוון שהם חשבו שהם ראויים לתפקיד זה לטובת עם ישראל, לכן לא רצו לאבדו.

ושמעתי שכעין זה כתוב בזוהר הקדוש (שלח קנו ע"ב): "כלם אנשים, כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי"^[3]

ובאמת יש אחיזה לרעיון זה, שאדם שיש לו תפקיד או מעלה אסור לו לזלזל בעצמו. שהרי בפרשה הבאה, פרשת קורח, מפטירין בספר שמואל פרק יא-יב בענין המלכת שאול. ושם לפני זה כתוב אחרי המלכת שאול (י, כז) "ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש". ואמרו חז"ל (יומא כב ע"ב) שנענש שאול ואיבד את מלכותו מפני שמחל על כבודו, ואסור היה לו לעשות כן.

ורעיון זה נלמד כבר מהתורה, שהרי דרשו חז"ל במצות השבת אבידה (דברים כב, א ובגמ' ב"מ ל ע"א): "היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם". וכן אמרו שהמלך אינו חולץ ואינו מייבם, ואע"פ שתשאר יבמתו אסורה לעולם, משום ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". (סנהדרין יח ע"א במשנה לדעת רבנן ושם יט ע"ב בגמרא).

ומצאנו דבר זה בלשון חריפה: "תניא, אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר עלה לה(לגדולה), אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין" (מנחות קט ע"א).

ואם תאמר, אם כן במה היתה הטעות שלהם - גם התשובה לזה כתובה ברש"י. שבתחילת הפרשה (פסוק ב) הוא אומר: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". הוי אומר- חטא המרגלים וטעותם היה כעין הטעות שטעתה מרים הנביאה בפרשה הקודמת. ושם הרי הטעות היתה שהיה לה להבין שמעלת משה גדולה משלה("לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא...ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"), ואם החליט לעשות דבר הנראה לה תמוה- כנראה שהיתה לו סיבה, כמו כן היה על המרגלים להבין שנניח שמשה ירצה להעבירם, כנראה שיש לו סיבה ועליהם לקבל את הכרעתו^[4]. 

למעשה, ענין זה הוא חוט מקשר בין כמה מהפרשות שנקרא החודש. ראשית הענין במתאוים, שהתישו את כחו של משה כנקבה (רש"י במדבר יא, טו), עבור דרך המרגלים שדיברנו עליהם עתה וכלה, כמובן, בעדת קורח שביקשו לעצמם גדולה יותר מדי, ונאמר להם "רב לכם בני לוי" (טז, ז).

ובהמשך אותו ענין, דתן ואבירם ביטאו את הבעיה במילים המפורשות ביותר, כשהתלוננו על משה "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (שם, יג).

נמצאנו למדים שיש שתי הנחיות סותרות שלכל אחת מקומה, מחד שלא יוותר על כבודו ומעמדו בחינם, ומאידך שלא יקח לעצמו גדולה שלא הוסמך לה.

וכדי שהדבר לא ישאר מבולבל, נתנו חז"ל כלל: "תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין - פזר, בשעת המפזרים – כנס (בשעת המכניסים- שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים, פזר- אתה לשנות לתלמידים, בשעת המפזרים-שהגדולים שבדור מרביצים תורה. רש"י)...דרש בר קפרא... באתר דלית גבר - תמן הוי גבר(במקום שאין איש, שם תהיה איש). אמר אביי, שמע מינה: באתר דאית גבר - תמן לא תהוי גבר(במקום שיש איש- שם לא תהיה איש). פשיטא! - לא נצרכה אלא בששניהם שוין" (ברכות סג ע"א).

ויהי רצון שתזכו לעלות ולהיות אנשים, במקום ובזמן הראוי לכל אחד להיות איש.

(פורסם בזמורות 146 # תמוז תשע"ו)