מדוע פתחתי בשאלה זו? לא התבלבלתי! חשוב לדעת ברגע שאנו מדגישים שני ערכים חינוכיים, ניקח לדוגמא את תורה עבודה, סיסמתה המפורסמת של בני עקיבא ובעצם של הציונות הדתית ה"קלאסית", בעצם כשאנו מדגישים את שני הערכים של תורה ועבודה אנו גורמים להתנגשות היוצרת מורכבויות ושסעים, למשל היווצרות תנועות הנוער בני עקיבא שמשולבת יותר בציבוריות הישראלית ובכלל ישראל, לעומת זאת אריאל יותר משקיעה בתורניות וברמה הרוחנית וכמובן שהדבר מבטא תפיסות דתיות לאומיות שונות. מה שאני בא לומר בעצם שחינוך הוא הדגשת ערכים מסוימים על פני אחרים, ונוצר בלבול מסוים שמתבסס על הבנות שונות במינון הנכון של ערכים אלו ובהטמעתם בציבור ובהבנה בחשיבותם ונוצרים גוונים שונים של הציבור.

דוגמאות לקונפליקטים רעיוניים כאלו הן השאלות הבאות: מהו ערך נעלה יותר - תורה או עבודה? האם הם נוגדים אחד את השני, או משלימים אחד את השני? האם העבודה מפרנסת את התורה, או להפך? כל ההבנות הללו יצרו "מגזרים" שונים בתוך הציבור הדתי לאומי. כל הנתונים הללו מביאים אותנו למסקנה אחת בתוך הציבור הדתי לאומי ישנם מחלוקות שונות: מהי ואיך תיראה המדינה היהודית, ובעצם איך תיראה ראשית צמיחת גאולתנו? והאם כבר הגענו להישגים משמעותיים מבחינה רוחנית בקשר למדינה? או שמחכה לנו דרך ארוכה בנושא?

חשוב לדעת שהתודעה היהודית בצבא היא נגזרת במובן מסוים של התנהלותנו כציבור דתי לאומי בצבא וביחס לרבנות הצבאית בציבור הדת"ל, וחשוב לדעת מי מושל בכיפה ברבנות הצבאית? איזה מגזר שולט? ואילו ערכים מודגשים יותר על פני אחרים. חשוב לדעת שהרבנות הצבאית נשלטת ברובה ע"י הציבור הדת"ל, ישיבות הקו - למי שלא הכיר... המעודדות לימוד אמונה, בעיקר הרב קוק. כמובן שהממלכתיות שלו למדינה היא קודש בעיניו, ומתוך כך גם הצבא קדוש, כמו שאסף כתב, אך הדבר המשמעותי הוא שבניגוד לציבור החרדי שבאופן עקרוני שואב את כוחותיו מהרבנים והתורה ולא נטמע במדינה החילונית, ובעניין חשיבותה ומרכזיותה של ההלכה, בציבור הדתי לאומי נוצר ניגוד עניינים, שהרי גם לציבור הדת"ל ההלכה חשובה, אבל הערך השני הלא פחות חשוב - ה"עבודה" שבא כנגדו ונוצר קונפליקט מסוים, ולכן נוצרה מודעות פחותה או בלבול ביחס להלכה ולחשיבותה של תורה, שממילא הביאה לפיחות במעמד הרבנות הצבאית ולכניסת ישיבת הר המור כגורם מכריע במדיניות הרבנות הצבאית. כמובן שהם בכל אופן שאפו להיות שם דבר המתבקש שנבע מהתפיסה שהצבא קדוש, אך הם גם שמו את תודעה יהודית כנושאת הדגל מבחינה תקציבית ורעיונית במרכז עשיית הרבנות הצבאית, שיגרום לחיזוק דרכה של תורה.

הציבור הדתי לאומי לא חיזק את מתגייסיו או חייליו לעתיד בדרישות הלכתיות ורוחניות מחמירות, שיביאו לחיזוק כוחה של הרבנות, אלא באו בדרישה ההלכתית הפשוטה שהיא כמובן גם ערך בפני עצמו, אלא שניתן לוותר עליו בקלות כי זו דרישה מאוד בסיסית. וכוחה של הרבנות בגלל זה פחות חזק בשטח כי לא ניתן גיבוי לכוחה של הרבנות בשטח. אם רב החטיבה מבקר בגדוד או במבצע/מלחמה, לפלוגת בנישי"ם רגילה אין רב גדוד בסדיר אלא רק במלחמה! זה אמור להדליק אצלנו סוג של נורה אדומה - מי ידאג לנו בגדוד בצבא עתיר הסמכויות והדרגות מבחינה הלכתית ובשטח? הרב במיל' מגיע לזיהוי חללים וחיזוק רוחני, ויש רב חטיבה מלמעלה שזה לא עוזר יותר מדיי, ומרגיל את הציבור הדתי לאומי לוויתור הלכתי-רוחני מראש! ואילו לגדוד הנחל החרדי - נצח יהודה בכפיר, ישנו רב גדוד בסדיר עקב המודעות לדרישה ההלכתית בציבור החרדי. חשוב להדגיש שמצב זה גורם שיד הרבנות תהיה על התחתונה בשטח! שהרי קשה מאוד להשפיע ולדאוג לצרכים דתיים ורוחניים מלמעלה, והדבר מקשה על החיילים בשטח מבחינה רוחנית והלכתית.

אני בעצם רוצה לטעון, שתודעה יהודית נכנסה ונהייתה נושא הדגל המרכזי של הרבנות הצבאית זאת משום שהציבור הדת"ל לא דרש להשקיע בהלכה, ההלכה הייתה פחות חשובה בעיניו. נכנסו הגורמים של הר המור ע"י שני הרבצ"רים האחרונים, והועידו תקציבים נכונים ומתאים להשקפתם ולהשקעה בערך של הפצת התורה והקדושה היהודית דרך תודעה יהודית. לענ"ד אין בכך פסול, כמו שטוען אסף משניות, אלא שלענ"ד הדבר פשוט צריך להיעשות בפרופורציה הנכונה ויש לו מקום וערך בצה"ל. אני לא אפתח את הנושא של כהן משוח מלחמה כפי שמופיע ברמב"ם בהלכות מלכים, שרואה ערך בקדושת המחנה ובחוזקו הרוחני. כמובן שהצבא צריך להילחם, אלא שלענ"ד יש מקום לתודעה יהודית כגורם שמוסיף כוח להמשיך לשרת, ומחזק את הצבא מבחינה רוחנית, אך לא להיות ספינת הדגל של הרבנות הצבאית.

ספינת הדגל של הרבנות הצבאית צריכה להיות הלכה כפי שטען אסף, ובאמת בקרב גורמים מסוימים בציונות הדתית היהדות וההלכה הפכו לפחות חשובות.

אסיים בסיפור אישי המוכיח את טענותיי: כשהייתי ע. רב חטיבת גבעתי נתבקשתי לבוא לשיחת חתך אצל הרבצ"ר הרב רפי פרץ. שיחת חתך היא שיחה שבה המפקד רוצה להתרשם מתפקוד הפקודים ושביעות רצונם מהתפקיד ועוד, נלקחים בחתך מדגם אנשים בצה"ל מכל הפיקודים. לאחר שתיארנו את עשייתנו הברוכה, שאלו אותנו האם אנו משקיעים בתודעה יהודית? וזו הייתה בעצם גולת הכותרת של שיחה זו ועיקר עניינה. הדגש על תודעה יהודית בצבא היה ונשאר.

עלינו להתחזק רוחנית ודתית ולשים את הרבנות הצבאית וההלכה כספינת הדגל שלנו מבחינה הלכתית ורוחנית, ולא להתפשר מבחינה הלכתית, ובכך למסד ולקבע את מעמדה וחשיבותה של הרבנות הצבאית, לא כמו עוד חיל בצבא אלא כנושא דגלנו הרחני וההלכתי לגרום ל"מחניך קדוש"! אל לנו לפחד לדרוש דרישות הלכתיות מהמפקד.

לסיום אוסיף, שאנו בדרך כלל מעריצים את הקרביים בגבורתם וכוחותיהם הנעשים לעיני כל במלחמות ומבצעים, אך אל לנו לשכוח את המלחמה על מצבינו הרוחני, ולדעת מה ה' אלוקיך דורש מעימך? המלחמה הרוחנית, לעיתים, לא פחות קשה ואף יותר קשה לפעמים מהמלחמה הפיזית, ולכן עלינו לדעת שלהיות גו'בניק דתי בצה"ל, זה לא כ"כ פשוט.

עלינו לפעול ביתר שאת של חיזוק רכזי מו"ר (משק דת-רכז מסורת ורוח) והרבנות הצבאית ולדרוש דרישות הלכתיות בלי להתנצל! תמיד תדעו שפעולותיהם של הרב הצבאי והרבנות הצבאית מוגבלות כי הם נתונות למרותה של השלישות, וכך הרבנות הצבאית מוצאת עצמה בין הפטיש לסדן במלחמתה של תורה.

אנו נמצאים לקראת חג השבועות ויה"ר שנתחזק ונעלה ב-49 המעלות והמידות של ספירת הימים והשבועות בדרך לקבלת התורה, ונקפיד על "ואהבת לרעך כמוך" כמו על כל מצווה אחרת, ונתחזק ונעלה בתורה וביראת ה'. חיילנו היקרים וכלל חיילי צה"ל! עלו והצליחו במשימותיכם החשובות למען העם הארץ והתורה, תלכו מחיל אל חיל, חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'. חג שמח ובהצלחה!

(פורסם בזמורות 145 # סיון תשע"ו)