עניינה של פרה אדומה, היה תמיד דבר שסיבתו נסתרת ביהדות. זוהי אחת מהמצוות עליהן אין הסבר ונימוק. בבחינת גזירה שאין להרהר אחריה (כפי שכותב רש"י). בהמשך הפרשה כתוב: "זאת התורה - אדם כי ימות באוהל", מפסוק זה נלמדו דברי חז"ל הידועים: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". כלומר, חובתו של היהודי ללמוד תורה היא כל כך גדולה, עד כדי כך שעליו להמית עצמו עליה. בשלב זה חל מפנה בסיפור הפרשה, התורה עוברת לספר לנו על מי מריבה, ובהקשר זה - על כך כי משה רבנו לא יזכה להיכנס לארץ ישראל, הארץ אליה הוביל את עם ישראל במשך ארבעים שנה. יש כמובן לשאול מהו הקשר בין הדברים המובאים כאן - מיתת משה, וחובתו של האדם להיטהר מטומאת מת ונוסף על כך - דברי הגמרא שצריך אדם לקיים את התורה כמי שממית עצמו עליה?

כדי לענות על כך נתחיל בעיון בסיבת העונש של משה. מדוע נגזרה עליו הגזרה הקשה הזאת? האיש שהקדיש את חייו למען העם והתורה - אשר כל עיקרה הוא להיות מוגשמת בא"י? משה מתחנן לפני הקב"ה שיתן לו להכנס לארץ, אך הקב"ה מסרב לו ואף משיב לו דברים קשים: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

קשה לנו מאוד לתפוס בהיגיון את עונשו של משה, אולם ניתן להסביר כי הדברים קשורים בעניין ההוראה הנרמזת בפסוק "זאת חוקת התורה אדם כי ימות באוהל". פרשני התורה טרחו לגלות את הסיבות לכך, אולם הדבר שמובן מעל לכל ספק הוא שמשה לא נפטר בגלל עונש אישי שהוטל עליו, כי אם בעוונם של עם ישראל. (העניין מובהר בסיפור מותו של משה רבנו והתורה מדגישה זאת פעמים אחדות.) בפרשת ואתחנן אומר משה "ויתעבר ה' בי למענכם" והדברים מוזכרים גם קודם לכן "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם" (דברים א, לז). גם דוד המלך אומר "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" (תהלים קז, לב). כל הביטויים הללו מוכיחים כי מיתת משה היתה בעוון עם ישראל.  מהו אם כן, חטאם של עמ"י שגרם לכך?

בעיון בפרקי התורה המדברים על ימיו האחרונים של משה, אנו רואים כי עם ישראל אינם מסוגלים להבין את משה כראוי. הפער בין העם ובין משה גדול מדי, ואין הם מסוגלים לקבל את מלוא המשמעות של דבריו (היו בודדים, כיהושע, פנחס ואלעזר ועוד, אולם רוב העם היו רחוקים מכך). מדוע לא היו כל האנשים הללו ברמה מוסרית ראויה, ונכנעו בקלות לפיתויים וניסיונות?

כאשר העם התלונן בתקופה שלאחר יציאת מצרים, ידע משה להבין לרוחם ולהתחנן בעדם לפני ה', שכן היו שקועים עמוק בעבודת האלילים של מצרים ולכן ראויים הם לסליחה. משה רבינו היה סנגורם של ישראל, דבריו היו משכנעים והוא השיג מחילה לדור יוצאי מצרים. אך כעת, ערב כניסתם לארץ המובטחת, ולאחר נדודים במדבר ועיסוק בתורת ה'- התברר למשה כי הוא פשוט אינו מובן. דבריו לא חדרו אל תוך הלבבות של אלה שלא היו מדור יוצאי מצרים, אלא נועדו להיכנס לארץ ישראל. משה שומע את הדור החדש מעלה שאלות כגון "ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה." (במדבר כ, ה). וכל זאת- על שלא היו מים לעדה. לדור החדש- יש חוסר באמונה התמימה ובהבנה בתורת משה. הוא מבין כעת כי טעה בהערכותיו ותקוותיו. ובעת האירוע שבא אחר כך – בשיטים - שם חטאו ישראל בבעל פעור מספרת לנו התורה כי משה בוכה פתח אהל מועד. ואם יכל משה לעשות ולהעתיר על ישראל בזמן חטא העגל וחטא המרגלים, הרי שעכשיו רפו ידיו ולא מצא צידוק למעשיהם הרעים.

מילת המפתח החוזרת בכל הקשור למיתת משה היא "בגללכם", בני ישראל הם האשמים. ולא רק במעידתם הרוחנית וכניעתם לתאוות, אלא גם בחוסר יכולתם להיות תלמידיו של רבם הגדול. מי שסבל יותר מכולם מהמצב, היה משה רבנו עצמו. גורלו של הרב קשור עם גורל תלמידיו, כמאמר חז"ל: "תלמיד שגלה, מגלין רבו עימו." ולכן מת משה בערבות מואב ולא זכה להיכנס לא"י.

כאן אנו חוזרים להוראה "אדם כי ימות באוהל." משה רבנו, יכול היה וצריך היה לראות בהתגשמות חזונו  בידי תלמידיו הנאמנים.אולם הוא נפטר טרם זמנו כיון שתלמידיו לא שמעו ללקחיו, ולא טרחו כראוי להגשימם.

פטירתו של משה גרמה למפנה דרמטי במהלך תולדות עמ"י. אילו היו עמ"י מקבלים את דבריו, היה משה נכנס איתם וכובש את הארץ. ואם כך היה קורה, מובן שהיה נמשח להיות מלך המשיח, שהרי הוא היה גדול היהודים שבכל הדורות . כנאמר בי"ג עיקרים:" אני מאמין באמונה שלמה שנבואת משה רבנו עליו השלום היתה אמתית, ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו." ואם הוא אב לנביאים, הרי שהוא גדול אף ממלך המשיח בעצמו. בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ט', ב') כתוב: "ונאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו וכו'" משמע שמשה עולה אפילו עליו. משה רבינו היה המועמד הטבעי להיות מלך המשיח. אם כן נשאלת השאלה- מדוע סיבב הקב"ה את הדברים כך שמשה לא יזכה לכך? והרי פשוט שמשה היה מוכן וראוי לתפקיד הזה?

אולם תקופת ימות המשיח אינה תלויה במועמד המתאים, כי אם במוכנות העם כולו לכך. אולם כפי שצוין, בימי משה, אותם שהכירו באמת בתורת משה היו מעטים, ורוב העם לא ראוי היה לביאת המשיח. משה נאלץ לעצור בערבות מואב ולהעביר את המנהיגות ליהושע. בעוון העם לא יכל משה להיכנס לארץ ישראל כמלך המשיח. ימות המשיח נדחו לדור בו יהיה העם מוכן להם.

כעת, נחזור לרגע לסדר האירועים בפרשת חוקת: העדה מגיעה למדבר צין, שם מתה מרים הנביאה. בסיפור מי המריבה התורה מתארת את הסיבה שבגללה נגזרה הגזרה על משה ואהרון שלא ייכנסו לארץ. והנה, כאן ראוי היה שהתורה תספר על פטירתם של משה ואהרון, אך במקום זאת- עוברת התורה לספר על המשא ומתן בין משה למלך אדום בדבר זכותם של עמ"י לעבור באדום בדרכם לא"י. על סירובו של מלך אדום, וההחלטה "ויט ישראל מעליו".

על כך יש לשאול שתי שאלות: ראשית, מדוע לא דחתה התורה את הסיפור הזה? (הוא יכל להשתלב  בשיחתם של משה עם סיחון ועוג). שנית, מדוע בעת סירובו של מלך אדום משה מצווה לקבל את דרישותיו ולעקוף את אדום, אע"פ שהיא ממלכה קטנה. והרי במפגש עם ממלכות חזקות ממנה (סיחון ועוג) בחר עמ"י במלחמה?!

התשובה לכך, היא שעמ"י קבל ציווי מפורש שלא להלחם באדום. "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם..." (דברים ב, ה) אין זה אומר שעמ"י לעולם לא יכנס לאדום, שהרי נאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו." ומתי זה יקרה? לעתיד לבוא, בימות המשיח. משה קיבל הוראה מיוחדת מהקב"ה שלא להתגרות באדום, וזה אישור נוסף לגזרה על משה שלא יהיה מלך המשיח. את המאבק עם אדום ינהל המשיח בעצמו באחרית הימים.

זוהי, אם כן, הסיבה לסמיכת פרשת המעבר באדום לגזרת הקב"ה שלא יכנס משה לא"י. פרשת מי מריבה שיקפה את הבעייתיות של עמ"י, אשר לא קיבל את משה ותורתו, ובעבורה נענש ולא זכה להיות מלך המשיח, ולכן נסמכה לאדום- המשא ומתן שהיה אמור להסתיים בכיבושה של אדום, נגמר במעבר סביבה. לכך, היה ראוי לספר על העניין הזה ורק לאחר כך על מותם של משה ואהרון. באחרית הימים, כאשר יהיה העם מוכן לקבלתו של המשיח, יגיע הזמן לגאול את אדמת אדום - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה."

(פורסם באשכולות 384 # חקת תשע"ו)