לאחר קבלת התורה בחג השבועות, אנו קוראים את פרשת בהעלותך, הנפתחת בציווי להדליק את נרות המקדש. וכפי שמפרש רש"י על המילה "בהעלותך" - "שתהא שלהבת עולה מאליה" - שהאור ידלק ויאיר מעצמו.

אדמו"ר הזקן מבאר (לקוטי תורה, תחילת פרשת בהעלותך) כי הדלקת המנורה בבית המקדש רומזת לכללות עבודת ה' של היהודי, שאף הוא בבחינת מנורה, ותפקידו להאיר. כשם שבמנורה ישנם שני מרכיבים: גוף המנורה והנר המאיר, כך ביהודי - הגוף הגשמי נמשל לגוף המנורה, והנשמה משולה לנר, ככתוב (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם". תפקידו של היהודי הוא להיות כמנורה מאירה - שייראה בגלוי כי הגוף אינו אלא כלי לאור הנשמה.

כשם שאהרון הכוהן היה מדליק את מנורת המקדש, כך הקב"ה הוא המדליק את מנורת עם ישראל (וכפי שנרמז בלשון הפסוק: נר ה'). הוא השולח את הנשמה לעולם הזה; הוא המדליק את הניצוץ שבה; והוא הנותן לה כוח לדלוק ולהאיר באור עצמי - עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" ["משביעים אותו תהי צדיק כו'" (סוף פרק ג דנידה) וכפירוש הצמח צדק (קיצורים והערות ללקוטי אמרים תחילת פרק א), "משביעים" מלשון שובע, שמשביעין לו כל הכוחות הדרושים לעבודתו למטה].

אך התכלית היא, שהיהודי אכן יאיר באור עצמי. אם הוא מאיר רק בכוחו של הקב"ה, לא בא בזה לידי ביטוי רצונו של הקב"ה בעבודת האדם דווקא. הקב"ה רוצה שהאדם, בכוחותיו שלו, יעשה את המלאכה של הארת העולם באור הקדושה. לכן ניתנה לו בחירה חופשית, כדי שפעולותיו ייעשו בכוחו העצמי, בבחירתו ומרצונו.

אך אם אמנם ה'הדלקה' נעשית על ידי הקב"ה, והוא שנותן את הכוח לכך "שתהא שלהבת עולה מאליה", איך אפשר להגדיר זאת "שלהבת עולה מאליה" - הרי אין זה כלל "מאליה", אלא בכוחו של הקב"ה?

התשובה נעוצה בכלל ההלכתי "מסייע אין בו ממש" (שבת צג, א. ביצה כב, א). אמנם הקב"ה "מסייע" ונותן את הכוח ליהודי להאיר את העולם באור הקדושה, אבל הסיוע "אין בו ממש" - אין בו ממשות גשמית. זהו סיוע רוחני, שאינו משפיע על המציאות הגשמית, הממשית. את המרחק בין הסיוע הרוחני למציאות הגשמית חייב האדם לעבור בעצמו. הוא זה שיכול לתרגם את העזר הרוחני שהוא מקבל מהקב"ה למעשים גשמיים בעולם הזה.

הכוח לפעול בתוך העולם הגשמי ולהביא להתממשותם של דברים נתון בידי האדם. כך רצה הקב"ה, שכל הדברים הרוחניים יתגלו ויתממשו בעולם דווקא על ידי האדם.

בדרך זו משתלבים שני הניגודים: מצד אחד, הקב"ה הוא ה'מדליק' את 'מנורת' היהודי, והוא שגם נותן לה כוח להאיר "מאליה", ועם זאת - היהודי הוא שבוחר, מרצונו העצמי, לבצע זאת בפועל, בחיי היום יום.

זהו הציווי שמוטל על כל יהודי - להאיר את עצמו ואת העולם שמסביבו באור הקדושה, עד שהאור יאיר מעצמו, ועד לתכלית השלמות בזה בגאולה האמיתית והשלמה.

(פורסם באשכולות 381 # בהעלותך תשע"ו)