אין זמן מתאים יותר מאשר חודש אייר כדי לדון בו בענייני המדינה. בטוחני שרבים יעסקו החודש בנושאי ציונות שונים, ואני אינני אשחה נגד הזרם ואעסוק גם כן בנושא ציונות. מתוך שלל נושאי הציונות השונים, החלטתי לעסוק דווקא בנושא כואב: הפיכת המדינה לדת בפני עצמה, ששוכחת שהיא יהודית.

אסביר את דברי כעת. במחוזות הציונות הדתית, נפוצה מאוד בשנים האחרונות הגישה שהמדינה היא הערך העליון ביותר עלי אדמות. כל כך עליון, עד שהוא מצדיק ויתור על חלקים ממצוות התורה למענו. התורה אצלם הפכה לגורם משני לציונות והיהדות משאירה חותם בתור תרבות בלבד, וגם זה לא תמיד. בתשעה באב, מציינים גופי התקשורת השונים את הגירוש מגוש קטיף (כי למה שיעסקו בנושא דתי כמו חורבן הבית, כשאפשר לדון בנושא הרבה יותר פיקנטי. למעשה, נראה כאילו גופי התקשורת יצרו יום זיכרון נוסף בלוח השנה הישראלי- יום הזכרון לציונות הדתית), באחת השנים שודר סרט אודות גיוס בני הציונות הדתית לצה"ל לאחר הגירוש. את הציטוט הבא מהסרט לא אשכח. "בזמן הישיבה אני רוצה שהבן שלי יקשיב לרב שלו, אבל בזמן הצבא יש רק את המפקד ורק לו צריך להקשיב" אמר אחד האבות שבנו בדיוק התגייס. אם תרצו לראות כיצד ניראה אובדן דרך - זו התמונה המוצלחת ביותר לכך.

שורש הבעיה, הוא בעובדה שיש גורמים שמקדשים את הממלכתיות בכל מחיר. לדידם, כל מעשה של המדינה, או של ראשיה, שריה ויועציה, הוא קדוש. כאילו מעשיהם וחוקיהם נתנו משמים, ולא נכתבו בידי בשר ודם. כך יוצא שהם מגנים בחירוף נפש, ובעיוורון מוחלט כלפי מנהיגים שסרחו. בימים בהם נשיא המדינה לשעבר מבקש חנינה עלינו לזכור שהם בני אדם, ולא סגני אלוקים.

הגורם השני לבעיה זו הוא העובדה שיש הרואים בציונות התגלמות של היהדות. לדעתם כל היהדות מגולמת בתוך הציונות. לכן היא קודש. לכן הצבא קודש. לכן ניתן לשמוע בימי גיוס גרסה מחודשת לשיר המדבר על קדושת השבת, רק שבמקום השבת - הצבא הפך לקדוש. "צבא קודשנו, מתנת חלקינו, ראשית צמיחת גאולתנו" נאמר בגרסה המחודשת.

חשוב להבין שהצבא איננו קודש. לפחות לא קדוש במובן הקלאסי של המילה. הצבא חשוב ביותר להבטחת קיומנו העצמאי במדינה עצמאית, ואשרינו שזכינו לשרת בו, אבל ישנו הבדל תהומי בין זה לבין הפיכתו לדת. השירות הצבאי לא מתיר לוותר על שמירת המצוות. ההיפך הוא הנכון. צריך למצוא את כל הדרכים כדי שניתן יהיה לשמור תורה ומצוות במהלך השירות. הצבא עצמו הבין זאת ועל כן עיגן זאת בפקודותיו. בנוסף, הצבא משקיע מיליוני שקלים בשנה במדור בחיל הרבנות שלמעשה מתפקד כמכון צומת צבאי, שמייצר פתרונות לפעילות מבצעית בשבת. אך בניגוד אליו, ישנם קצינים דתיים שאומרים בגלוי שהלכה בצבא זה דבר מיותר. בשיחה שערכתי בזמן שירותי בחיל הרבנות עם קצין בתודעה יהודית, הגענו לנושא הזה. את הדברים שאמר לי אז, אצטט כעת. "צה"ל לא צריך שיהיה גוף שידאג להלכה ולכשרות בצבא, כי בשעת מלחמה- מותר גם לאכול ארנבות. לעומת זאת צריך להשקיע ברוח הלוחמים". ראש אכ"א לשעבר וחבר הכנסת בהווה אלעזר שטרן אמר בעבר ש"אמא צריכה לדעת שכמו שהבן שלה יכול למות בצבא כך הוא יכול להפוך לחילוני-וזה לגיטימי". בדברים אלו מתגלמת השקפת עולמם של אותם אנשים- היהדות הפכה למשנית לציונות, ואף מעבר לכך, היא נועדה לשרת את הציונות.

ועל נקודה זו אנו צריכים לזעוק. היהדות אינה דת של אווירה ולא תרבות בלבד. אין מקומה של היהדות משני לציונות אלא הפוך. הציונות שלנו נובעת מהיהדות. בכך אנו שונים מאחינו החילונים. אנו יודעים שהקמת מדינת ישראל הינו רק חלק מתוך גאולת ישראל, ולא הגאולה הסופית. אנו יודעים שקיומה של מדינה ישראל הוא נדבך בתוך עולמנו היהודי. הוא לא תחליף אליו, אלא רק חלק ממנו.

חשוב להבהיר: אנו שמחים ומודים לקב"ה על העובדה שזכינו לחיות במדינה עצמאית משלנו, ובפרפרזה על דברי בעל ההגדה - רק על הזכות הזאת אנו אומרים 'דיינו' (ודברי הלל ושבח). אך יחד עם זאת אנו גם יודעים שזה לא מספיק. אנחנו לא נסתפק במדינה ככל האומות, אלא נרצה מדינה יהודית, על כל מה שכלול בכך. בלי זה, הזכות שלנו חסרה מעט.

(פורסם בזמורות 144 # אייר תשע"ו)