בתחילת פרשתנו מופיע ציווי מרכזי העוסק בחינוך. בפסוק הפותח את הפרשה מופיע כפל לשון: "אמור אל הכוהנים... ואמרת אליהם". מכאן למדו חז"ל (יבמות קיד, ע"א. הובא בפירוש רש"י בתחילת פרשתנו): "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, התורה רומזת כאן שהגדולים צריכים להזהיר ולחנך את הקטנים.

השאלה המתעוררת כאן היא, הרי חינוך הוא עיקרון יסודי וחשוב מאין כמותו, אם כן, למה נדחה ציווי כה מרכזי עד פרשת אמור, בשעה שלכאורה היה צריך להינתן מיד לאחר מתן תורה? כמו כן עלינו להבין מדוע ציווי כה חשוב, שנועד לכל העם, נאמר דווקא בקשר לעבודת הכוהנים?

ידוע שיש קשר בין תוכנה של כל פרשה בתורה לבין התקופה שבה היא נקראת (של"ה, חלק תורה שבכתב, תחילת פרשת וישב). פרשת השבוע מכילה הוראות ותכנים הקשורים במיוחד לאותו זמן שבו קוראים אותה. גם ההוראה "להזהיר גדולים על הקטנים" שייכת במיוחד למועד שבו נקראת פרשת אמור.

פרשה זו נקראת בחודש אייר, החודש שמאופיין במצוות ספירת העומר. בכל יום מימי החודש מקיימים מצווה זו, שתוכנה הפנימי הוא - חינוך.

ולכאורה מה הקשר בין ספירת העומר לחינוך? המשמעות של ספירת העומר היא חינוכו של עם ישראל לקראת מתן התורה בחג השבועות. ביציאת מצרים הייתה ה'לידה' של עם ישראל, ואחר כך מגיעה תקופת החינוך, שנמשכת עד קבלת התורה. זה התוכן הפנימי של ימי ספירת העומר.

בנקודה זו מתחבר הציווי שבפרשתנו עם ימי ספירת העומר. הדגש בציווי זה אינו על החינוך הבסיסי, שהוא דבר מובן מאליו, והוא מופיע בתורה עוד בימי אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". כבר אז משבח הקב"ה את אברהם על כך שהוא משריש בבניו ובביתו אחריו את האמונה בה', ולכן הדבר הזה ברור ומובן מאליו. כאן מדובר על חינוך לשלמות, חינוך לפנים משורת הדין.

רמז לכך אפשר למצוא בלשון חז"ל: "להזהיר גדולים על הקטנים" - להזהיר מלשון זוהר ואור. הגדולים נקראים לחנך את הקטנים ולהביאם לידי כך שיאירו ויזהרו. זהו גם התוכן של ספירת העומר, ספירה מלשון אבן ספיר - אור וזוהר. גם ימי ספירת העומר מעלים אותנו לדרגה גבוהה יותר של שלמות ואור.

(וכפי הידוע, שכל יום מימי הספירה מתקן חלק נוסף בנפש: בחינת החסד שבחסד ביום הראשון, ולמחרת גבורה שבחסד וכו', עד לשלמות בחג השבועות - יום מתן תורה.)

חינוך כזה קשור במיוחד עם הכוהנים, שהם המקרבים את עם ישראל לה' על ידי הקרבנות, ומרוממים את העם לדרגה גבוהה ועליונה יותר של קדושה. לכן דווקא להם נאמר הציווי "אמור ואמרת", לגרום לכך שה'קטנים' יאירו ויזהירו באור הקדושה.

בכך מלמדת אותנו התורה, שתפקידם של 'גדולים' אינו רק לחנך חינוך בסיסי, אלא להרים את ה'קטנים' - הן קטנים ממש והן 'קטנים' בידיעות - לשלמות הגבוהה ביותר, עד שיזהרו ויאירו באור התורה והקדושה את כל סביבתם.

זו ההכנה הראויה לביאת משיח צדקנו, שעל ידו יזהר ויאיר העולם כולו באור הקדושה, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(פורסם באשכולות 376 # אמור תשע"ו)