בראשית פרשת 'ויקהל' מספרת התורה, שמשה רבנו הקהיל את בני ישראל והתחיל לצוותם על שמירת השבת. בתוך הדברים מופיע הפסוק (פרשתנו לה, ב): "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון וגו'".

חז"ל למדו מפסוק זה, שלא רק שמירת השבת היא מצווה, אלא גם העבודה בששת ימי המעשה מצווה היא (מכילתא דרשב"י, וראה גם כן אבות דרבי נתן פרק יא): "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה". כי המלאכה והעבודה, בהיעשותן על פי התורה ולשם שמים - אף היא בבחינת עבודת ה'.

אולם הפסוק הזה גם רומז כיצד צריך יהודי להתייחס לעבודה בששת ימי המעשה. שהרי לכאורה לשון הפסוק מעוררת תמיהה, הרי משה רבנו מדבר ישירות אל העם, ומה היה טבעי יותר מלומר להם: "ששת ימים תעשו (או תעשה) מלאכה"? אך הוא אינו אומר "תעשה" אלא "תיעשה".

כאשר אומרים לאדם "תעשה", פירוש הדבר, שעליו להכניס את עצמו בתוך העניין ולעשותו; ואילו כשאומרים "תיעשה", יש בכך משמעות, כאילו הדבר נעשה מאליו, מבלי שהאדם יצטרך להשקיע בזה את כל כוחותיו.

וזה, בעצם, מה שהתורה מבקשת ללמדנו: נכון, צריך לעבוד בששת ימי המעשה. זו אפילו מצווה לעסוק במלאכה. אבל לא צריך להשקיע בעבודה ובמלאכה את כל הראש, את כל הנפש.

יהודי נדרש לזכור תמיד, שהעבודה והמלאכה אינן תכלית החיים, אלא רק אמצעי לפרנסה וכדומה. החיים האמִתיים הם חיי הרוח - לימוד התורה, התפילה, ההתעסקות בקיום המצוות, עשיית מעשים טובים וכיוצא באלה.

רעיון זה רמוז גם בפסוק (תהילים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך". ההדגשה כאן היא על "יגיע כפיך". רק את הידיים הכפיים, כלומר, את כוחות העשייה, יש להשקיע בעסק ובמלאכה; אבל את הראש ואת הנפש יש לשמור פנויים לתורה ולעבודת ה'. כשיהודי נוהג כך, הוא זוכה ל"אשריך וטוב לך".

יבוא השואל וישאל: "אם לא אשקיע בעסק את כל כוחותיי ונשמתי, איך אבטיח את הצלחתו ואת שגשוגו?". על כך יש להשיב, שצריכים גם אמונה בקב"ה. יהודי מאמין, שבסופו של דבר, הפרנסה באה מאת הקב"ה. תפקידו של האדם הוא להכין 'כלי' שבאמצעותו יקבל את ברכת ה', ולכן עליו לעבוד ולעסוק במלאכה; אבל מי שקובע אם ירוויח מהעבודה וכמה - זהו הקב"ה.

אם כן, כאשר הקב"ה אומר, שיהודי לא צריך להשקיע את כל כולו בעסקיו - מכאן שהדרך לקבל את הברכה האלוקית ולבסס את העסק היא דווקא כאשר מקיימים את רצון ה' ולא כשעושים את ההפך מזה. האדם הרוצה אפוא בהצלחת עסקיו, צריך להימנע מלהשקיע בהם את כל הנפש, שכן זהו רצון ה' ובדרך זו דווקא הוא נותן את ברכתו.

כאשר יהודי עובד בששת ימי המעשה על פי הדרכת התורה, גם השבת שלו שונה. אין לו כל קושי להפנות את כוחות נפשו לעניינים שברוח, ואין הוא חושב ומהרהר כל הזמן בעסקי החולין שלו. כך יש לו חיים יהודיים אמִתיים, הן בימי החול ועל אחת כמה וכמה בשבת.

מסופר על אדמו"ר הזקן שאמר לחסיד אחד שירד מנכסיו והתאונן על מצבו המר: "אתה מפרט את מה שאתה צריך, ואינך אומר בשביל מה צריכים אותך.

אותך צריכים, כדי שתאיר את סביבתך בתורה ובעבודה שבלב. עשה את המוטל עליך, והקב"ה יעשה את שלו ויתן לך את כל צרכיך".