בשבוע האחרון "זכה" עם ישראל לשמוע על רמות שפל חדשות בחברה הישראלית – ראש ממשלה לשעבר ורב בישראל שנידונו לשבת מאחורי סורג ובריח על עבירות שונות. לו היינו חושבים על הסנגורים שלהם, עורכי הדין, היינו מדמים בנפשנו כי עשו ככל יכולתם בכדי לטהר את השרץ. אך באמת, האם הם עשו הכל?

משה רבינו, הרועה הנאמן של עם ישראל, היה הסנגור הראשון של עמנו. להבדיל מהסנגוריה הציבורית כיום, המייצגת את הנאשם ע"מ לקבל פרס ובלי ללכלך את גלימת השרד, משה רבינו היה מוכן לתת הכל, להקריב את עצמו בשביל הכלל. כשהקב"ה רוצה לשלוח יד בעם ישראל בעוון חטא העגל, מתרעם משה רבינו ודורש "מחני נא מספרך אשר כתבת", ומשעה שנולד משה לא הייתה פרשה שלא הוזכר בה (בספר שמות), מלבד פרשתנו אשר בה נתקיימה בקשתו, שהרי "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (מכות יא ע"א).

בעל הטורים מביא סיבה נוספת להיעלמותו של משה מהפרשה, מפני שרובה עוסק בבגדי כהונה, והיה משה ראוי לשרת ככהן גדול, אך בשל סירובו ללכת בשליחות הקב"ה ולהושיע את ישראל נטלה ממנו ונתנה לאהרון. הנה אנו רואים כי סנגור זה שבתחילה סירב לקחת את התיק המשפטי ולבסוף התרצה לייצגו, התאהב בנאשם והיה מוכן למסור את עצמו בשבילו. 

פרשנים רבים עומדים על הסמליות של הבגדים והמשמעות העמוקה שלהם.

הנה הבגדים שצוה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצוניים... אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש. (מלבי"ם כח, ב)

לבגדים ישנו תפקיד נוסף בחברה האנושית. הם עוזרים לסביבה להגדיר אותנו ולסמל מעמדות שונים בחברה. עורכי הדין והשופטים עוטים גלימות שחורות, הרופאים לבושים חלוקים לבנים,  אנשי הצבא מחופים בירוק-זית. כל צבע, כל סגנון לבוש מקטלג אתנו ומבטא את שייכותנו לחברה או לקבוצת אוכלוסייה מסוימת. בפרשת תצוה התורה מנצלת את משמעותם החברתית של הבגדים, היא יוצרת מעמדות בין כלל החברה הישראלית לשבט הכהונה ומגדירה גם את ההיררכיה בתוך הכהנים עצמם.

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי... ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. (שמות כח, א-ב)

ההקרבה של אהרון ובניו לקב"ה מתוך בני ישראל נעשית ע"י בגדי הקודש אשר מפארים ומכבדים אותם משאר העם. וכפי שמבאר הרמב"ן על אתר, שהבגדים נדמים לבגדי מלכות שהיו לובשים המלכים. מי שמשרת את הקב"ה צריך לדעת שהוא לא משרת פשוט הוא משרת את המלך.

... 'כבוד חכמים ינחלו' (משלי ג), אין כבוד אלא תורה... וכן אתה מוצא באהרן מה כתיב 'תורת אמת היתה בפיהו' (מלאכי ב), מה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת וכל אלו בזכות התורה שהיה יגע בה, הוי כבוד חכמים ינחלו. (ש"ר פל"ח, ה)

פאר זה אינו מנת חלקם של הכהנים רק בשל היותם ממשפחת הכהונה. הפאר שייך להם בזכות העמל בתורה, בזכות היותם מפיצי הדעת האלוקית "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

עוסקי התורה אמורים להיות מכובדים, הכבוד הוא דבר פנימי וחיצוני. בהיבט הפנימי, כפי שראינו, הוא להיות יותר מוסריים, להיות בעלי תכונות נפש מתוקנות. ובהיבט החיצוני, להראות כבן-תורה ולא כפועל בניין מהרחוב.

בישיבה התיכונית שלנו, ראש הישיבה שליט"א, הרב משה צבי וקסלר, עמד בתוקף על ההופעה של הבחורים. מחויבים היינו להגיע לישיבה עם חולצות צווארון, כי כך נראה בן תורה.

אני נזכר בסיפור שסיפר לי אחד התלמידים של רה"י זצ"ל. בשנותיה הראשונות של הישיבה הוזמן מרן רה"י זצ"ל יחד עם עוד מספר ראשי ישיבות לסיור מטעם הצבא. לרבנים נודע שהסיור יכלול נסיעה בשטח, והליכה בדרכי העפר, לכן הרבנים התאקלמו למצב ולבשו בגדים מתאימים, חלקם נעלו סנדלים, אחרים לבשו חולצות טי-שרט וחבשו כובעי מצחייה ואחד אף הגדיל לעשות והביא גם מכנסיים קצרות. רה"י זצ"ל כהרגלו בקודש, לא שינה את לבושו והגיע עם הפראק. לפני היציאה לשטח והעלייה לג'יפ פנה הקצין לרה"י זצ"ל ולנוכחים: "אני מבקש שהרב יעלה מקדימה, כל השאר מתבקשים לשבת מאחורה". בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם (סנהדרין פג ע"ב).

מעמדם החשוב של סגנון הלבוש והבגדים עוד מוזכר בדברי התנא ר' יוחנן שהיה קורא לבגדיו "מכבדותיה" ומבאר רש"י: 'שמכבדין בעליהן' (שבת קיג ע"א). כמו כן, בזכות שלא שינו את לבושם, יצאו בני ישראל ממצרים. העמידה על סגנון הלבוש וההופעה הנכונה, היא דבר קדום, ולא 'טרנד' חולף.

***

השבוע חל היארצייט של מרן רה"י זצ"ל, אבי ישיבות ההסדר. מועד זה דורש מאתנו לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולראות האם אנחנו ממשיכים ללכת בדרכי הסבא קדישא או שאנו נוטים למחוזות אחרים (עיינו בעלון לשבו"שים, עדכנו אותי אם תמצאו אזכור שלו שם...).

המיוחדות של כרם ביבנה מאז ומתמיד הייתה בשכיבה על הגדר, בין הציבור הדתי לאומי לחרדי. ציונות טהורה ודאגה לכלל ישראל ובד בבד לימוד תורה בגדלות בעיון לעומקה של סברה מתוך עמל ויגיעה ללא פשרות. שמירה על ההלכה קלה כבחמורה ללא הכנסת גורמים אינטרסנטים ואידיאלים אשר מסנוורים את עיני הפוסקים.

האיזון, ההרמוניה הנפלאה הזו, הם אשר אמורים להוות מגדלור וקרן אורה לשאר ישיבות הציבור על כל סוגיהן, שצריכות להסתכל עלינו בענווה והכנעה. אך לצערנו, פך השמן הטהור נסדק ומתערבב עם כל מיני גימיקים ואטרקציות, במקום ישיבות לתפארת נפתחו להם סניפים נוספים של בני-עקיבא.

דברים אלו דורשים מאתנו להיות בבחינת 'אור לגויים', דמות מובילה. כדי להיות בעמדה זו אנחנו מחויבים להיצמד לערכים אשר על פיהם נבנו אבני היסוד בישיבה.

כשמרן רה"י זצ"ל הקים את הישיבה, הוא ראה לנגד עניו בחורים פשוטים ללא עבר מרשים של לימוד תורה, אבל בחורים עם רצון. ומטרתו העיקרית הייתה לגדל תלמידי חכמים. אם כאן לא ננצל את זמננו ללמוד הגמרא בעיון ובבקיאות, סברות הראשונים והאחרונים - היכן נעשה זאת?! אמונה, פילוסופיה, הגות ומחשבה הן רק הקינוח, הם אינם המנה העיקרית. הבשר והלחם הם הלימוד בעיון ובבקיאות.

מורשת זו של איש ענק רוח ולימוד הייתה צריכה להתכבד באולם מלא מפה לאוזן, בנציגות כל הגורמים, מתוך ההערכה וכבוד למי שהקים עולה של תורה בציבור חלוצי. "עם שאינו מכבד את עברו - גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון).

כבר שנתיים תמימות אני תוהה, מדוע זכה הרב קוק זצ"ל שתמונתו תתנוסס לה בגאון בחדר האוכל בישיבה. אין ספק, שהציבור הדתי לאומי הפך את הרב קוק למורה הדרך שלו, אשר אמרנו בצלו נחיה, עד שלצערנו הרב כל סירחון שיש בציבור הם תולים ונאחזים בו. ברי לי כי הוא היה חוזה הישיבה, אולם מן הראוי היה לתלות את תמונתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל, אבי הישיבה ומייסדה, איש אשר לא רק חזה אלא עמל וטרח בידיים ממש, מתוך מסירות נפש והקרבה עצומה.

יותר משכרם ביבנה היא ישיבה של הרב קוק - היא ישיבה של הרב גולדוויכט!

(פורסם בעלון אשכולות 368 - תצוה תשע"ו)