המשנה (כתובות יח ע"ב) כותבת 'העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים'. לגבי ה'אנוסים' מסקנת הגמרא מדובר רק במקרה שהם אמרו אנוסים הינו מחמת נפשות – שאִמו עליהם ברצח אם לא יחתמו, אבל אם אמרו שהיו אנוסים מחמת ממון –שאִמו לקחת את רכושם אם לא יחתמו שקר – אין הם נאמנים בגלל ש'אין אדם משים עצמו רשע'.

רש"י במקום כותב 'פסולי עדות היינו. קרובים או משחקים בקוביא'. ה'פני יהושע' מעיר שרש"י לא הביא דוגמא של 'גזלנים' משום שגזלן הוא משווה את עצמו רשע, לעומת זאת במשחק בקוביא כותב ה'פני-יהושע': "אלא הטעם דפסולין הינו משום דאין עוסקים בישובו של עולם ואם כן לא משוו נפשייהו רשיעי בהכי". וכן הרא"ה כותב: "א"נ משחקי בקוביא כדפרש"י ז"ל דכיון דפסולא דרבנן הוא, ועמא דפיסולייהו ליתיה אלא לפי שאין עוסקים בישובו של עולם הרי הוא כקטנים הינו שהן נאמנים".

לגבי ההתייחסות לאדם שמעיד על עצמו שהוא רשע מצינו מחלוקת בגמרא (סנהדרין ט ע"ב) מדוע הוא לא נאמן – "ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה 'אל תשת רשע עד'. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע". כלומר, שיטת ר' יוסף היא שהרי לפי עדות האדם עצמו הוא רשע, וא"כ עדותו לא מתקבל שהרי הוא רשע כפי שהוא בעצמו הודה, והתורה אמרה לא לקבל עדות מרשעים! לעומת זאת שיטת רבא היא שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וכמו שראובן לא יכול להעיד על שמעון אחיו שהוא גזל וכדו' כך גם ראובן לא יכול להעיד על עצמו שהוא גזל וכדו'.

בביאור הסיבה ש'אין אדם משים עצמו רשע', רש"י בסנהדרין מפרש "רבא אמר. אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי תורה פסלה קרוב לעדות". וכן רש"י בכתובות 'אין אדם משים עצמו רשע. אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות'. כלומר, מרש"י משמע בפרוש שהסיבה היא שאדם לא נאמן לפסול את קרובו ולכן הוא לא נאמן לפסול את עצמו.

א"כ תקשי לרש"י (ולפני יהושע) איך הוא מביא לגבי פסולי עדות גם דוגמא של משחקי בקוביא, הרי אדם שהוא משחק בקוביא הוא פסול לעדות מצד מעשיו, וכמו שלכאורה ראובן לא יכול להעיד על שמעון אחיו שהוא פסול לעדות בגלל משחק בקוביא איך הוא יכול להעיד על עצמו לפסול את עצמו? אמנם ה'פני יהושע' ביאר שבמשחק בקוביא הוא פסול כי הוא לא עוסק בישובו של עולם, אבל בכל זאת – ברגע שאני לא יכול להעיד על אחי שהוא פסול בגלל משחק בקוביא אני לא יכול להעיד גם על עצמי בכזה מקרה, ומה זה משנה האם אני הופך להיות 'רשע' בגלל זה או רק 'לא עוסק בישובו של עולם'.

אמנם הריטב"א כותב: "להאי אוקימתא הא דקתני פסולי עדות היינו, כגון שאמרו קרובים היינו ונתרחקנו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימים עצמם רשעים". כלומר, הריטב"א לא מביא כל פסול אפשרי ואפילו לא פסול שלא משווה עצמו כרשע, אלא מביא רק דברים שבמציאות שאינם תלוים במעשה האדם עצמו.

ניתן לתרץ את רש"י שהסברו הוא גם לפי ההו"א של הגמרא שאומרת שאם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים בכל מקרה, גם אם משוו נפשיהו רשעים אם אמרו אנוסים הינו מחמת ממון כי 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', וא"כ הסיבה שרש"י לא אמר בד"ה 'פסולי עדות' גם מקרה של גזלנים, כי זה מקרה של רשע גמור והוא כבר נמצא ב'אנוסים הינו מחמת ממון', ולכן נשאר להסיבר רק מקרה של קרובים או משחקים בקוביא שזה לא רשע גמור אלא רק פסול דרבנן.

אם נחזור למחלוקת שראינו בגמרא בסנהדרין מדוע אדם לא נאמן להעיד על עצמו שהוא רשע, ה'נודע ביהודה' שם מקשה על שיטת ר' יוסף – בשלמא שיטת רבא שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע לכן האומר 'פלוני רבעני לרצוני' פלגינן דיבורא והוא נאמן שפלוני רבע זכר אבל לא נאמן על עצמו, אבל ר' יוסף סובר שלא פלגינן דיבורא, א"כ מדוע הוא היה צריך להביא את הפסוק שרשע לא כשר לעדות – הרי אפילו אם נאמר שרשע כשר לעדות, אבל הרי הוא חייב להסכים למציאות שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ולכן באומר פלוני רבעני לרצוני לא יהיה נאמן כי לא פלגינן דיבורא? ומתרץ ה'נודע ביהודה' שמוכח מכאן שלשיטת ר' יוסף אדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא רשע רק אם עדותו היא על רשעותו, אבל אם העדות היא על דבר אחר ובגלל עדותו ממילא הוא נהיה רשע הוא נאמן לעשות עצמו רשע, ובמקרה שלנו רק בגלל שיש פסוק שאדם רשע לא נאמן לעדות ואנחנו לא פלגינן דיבורא – לא מקבלים את עדותו אם אמר 'פלוני רבעני לרצוני'.

ולפי זה חשבתי לתרץ בדוחק עוד תירוץ על רש"י – שרש"י מפרש את המשנה לפי ההו"א של הגמרא ולפי שיטת ר' יוסף – שאם אמרו 'כתב ידנו הוא זה, אבל אנוסים הינו מחמת ממון' – הם נאמנים בגלל שעיקר עדותם היא לומר שלא היתה הלוואה באמת, ואפילו שהם משוו נפשיהו רשעים זה רק ממילא ולכן הם נאמנים, וכן אם אמרו 'כתב ידנו הוא זה אבל משחקי בקוביא הינו' בגלל שהם לא משוים עצמם כרשעים הם נאמנים לפסול את השטר כי התורה אמרה רק שרשע פסול לעדות^[1], אבל אם אמרו 'כתב ידינו הוא זה אבל גזלנים הינו' בכהאי גוונא הם מעידים על עצמם שהם רשעים – לכן מאמינים להם שזהו כתב ידם אבל לא מאמינים להם שהם היו גזלנים כי זהו עיקר עדותם. וא"ת והרי לר' יוסף לא פלגינן דיבורא כלל, א"כ איך אפשר להאמין למה שאומרים כתב ידינו הוא זה אבל לא לאמין למה שאומרים שהם גזלנים? ונראה לתרץ לפי הרא"ה שכתב '... והכי נמי אתיא מתני' דהכי דאמרי כתב ידינו הוא אבל אנוסים הינו, שהן שתי עדויות, שהם מעידים שזה כתב ידן וזהו עדות אחת, ואחר כך מעידים עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה... והרי אלו שתי עדויות חלוקות שמעחידין שזה כתב ידן ושהעידו עדות שקר בשביל ממון, ואפשר לזה בלא זה', כלומר לפי שיטת הרא"ה 'כתב ידינו הוא זה' זה עדות אחת ומאמינים לה כי הגיעו אלינו כרגע שני עדים כשרים שמעידים עדות רגילה, וזה שאחר כך הם מעידים שהם גזלנים אנחנו לא נאמין להם אפילו לשיטת ר' יוסף כי ממש בפועל הם מעידים שהם רשעים וזה לא רק ממילא כמו באנוסים מחמת ממון ששם עיקר העדות היא לומר שלא היתה הלוואה כי היו אנוסים. ולכן רש"י לא פירש 'פסולי עדות – גזלנים'.