בפסוק השני בפרשתנו נאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה..." על המילה "לי" בפסוק אומר רש"י: "לי – לשמי". רש"י אינו מובן כל כך, מה בא לחדש לנו באומרו שעושים את התרומה לשם ה', אולי אפילו יש לומר שהיינו מבינים זאת מפשט הפסוק. ואם כן, מה בא רש"י לומר כאן?!

הגמרא בפסחים קי"ד מביאה מחלוקת לגבי אכילת מרור בין ר' יוסי לחכמים, הגמרא במקום אומרת שמחלוקתם הינה מחלוקת מהותית האם מצוות צריכות כוונה או שלא, שלפי ר' יוסי מצוות לא צריכות כוונה ואילו לדעת חכמים מצוות צריכות כוונה. הרמב"ם בהלכות שופר (ב, ד) פוסק שמצוות צריכות כוונה וכך פוסק השו"ע.

בשו"ת יביע אומר (חלק ו, יו"ד, סימן כט): שואל, האם מותר לעשות מצוות צדקה במקום המטונף, ומשיב כך: צריך לחלק בין כל המצוות לבין מצוות צדקה שכל המצוות צריכות כוונה בשונה ממצוות הצדקה שאינה צריכה לכך.

והוכחה לדברים הללו יש מהגמרא בפסחים (ח) ששם מובא שהאומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור. והרי אותו אחד נתן את הצדקה רק למען חיי בנו או בשביל העולם הבא שלו, ולא נתכוון כלל למצוות צדקה, ואעפ"כ אומרת הגמרא שקיים את מצוות הצדקה. והרי לנו שאפי' ללא כוונה אפשר לקיים את מצוות הצדקה!

חילוק זה גם מובן גם מסברא כיוון שיש לומר שכל עיקר מצוות הצדקה הוא כדי שיהיה לעניים יכולת לקיים עצמם, שהרי מבלעדי הצדקה יבואו לידי קריסה. ולפי זה מובן שהרי אין שום צורך בכוונה כיוון שברגע שממון עובר לאדם עני, הנותן- שהיה הסיבה לכך - קיים את מצוות צדקה בעיקרה, שעכשיו יהיה לעני זה יכולת לקיים עצמו.

ולפי זה אומר הרב ב"יביע אומר" כך: כל השאלה האם מותר לעשות מצוות במקום המטונף זה דווקא במצוות שצריכות כוונה שיש חשש שיבוא להרהר דברי תורה במקום המטונף. אבל במצוות צדקה שאינה צריכה כוונה וודאי שאין בעיה לעשותה גם במקום המטונף.

לפי מסקנה זו שבמצוות צדקה אין צורך לכוון, אפשר להסביר את דברי רש"י כך: באמת במצוות צדקה מדינא אין צריך לכוון אבל הקב"ה בא ואומר לבני ישראל שבתרומה הזאת, בצדקה הזו, צריך לכוון למרות שמדינא לא צריך. וזה מה שכתוב בפסוק "לי" ומפרש רש"י לשמי, דהיינו שבשונה ממצוות הצדקה הרגילה פה ה' מצווה לכוון במצווה לשמו ("לשמי")...

במסכת כלה (א, כא) מסופר מעשה: רבי טרפון היה עשיר גדול ותלמידו היה רבי עקיבא. רבי עקיבא ראה, שרבי טרפון לא נותן צדקה כראוי לעושרו. הלך רבי עקיבא לרבי טרפון ואמר לו: רבי, רוצה שאקנה לך כמה נכסים שמוכרים אותם בזול?, אמר לו רבי טרפון שהוא מסכים והביא לו את הכסף כדי שיקנה את הנכסים. רבי עקיבא לקח את הכסף שקיבל וחילק אותו לעניים לצדקה. לאחר כמה זמן כשפגש רבי טרפון ברבי עקיבא שאלו: היכן הנכסים שקנית בכספי?

לקחו רבי עקיבא לבית המדרש והראה לו את הפסוק בתהילים: "פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". הבין ר' טרפון ואמר לו: רבי אלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ.

סיפור זה מעורר כמה שאלות: מדוע בחר ר' עקיבא דווקא את הפסוק הזה כדי לומר לר' טרפון שצדקה חשובה ובכך לרמוז לרבו מה שעשה בכספו, הרי יש הרבה פסוקים אחרים בתורה שמשבחים את נותן הצדקה שיכל להשתמש בהם? מה קרה שר' טרפון קורא לר' עקיבא אחרי המעשה רבי אלופי, וכי איזה חידוש חידש לו ר' עקיבא שצריך לקרותו רבי? וממה ר' טרפון שמח כל כך?

אלא יש לפרש את המקרה כך: ר' טרפון נתן לרבי עקיבא כסף כדי שיקנה עיירות, אבל ר' עקיבא נתן את הכסף הזה לעניים. כעת רוצה ר' עקיבא ליידע אותו במה שעשה, אבל יודע שיבוא לידי צער,

מכך שכספו הלך חינם! שידוע שאם אדם עושה מצווה ללא כוונה אין המצווה שווה דבר. ולפ"ז לא עלתה לר' טרפון מצווה זו שנעשתה בכספו שהרי לא ידע עליה, וממילא גם לא נתכוון אליה!! לכך מביא ר' עקיבא דווקא את הפס' מתהילים :"פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד..." שפירושו שאפי' אם רק "פיזר" ולא התכוון לתת לצדקה "צדקתו עומדת לעד", כגון שהלך בדרך והתפזרו מעותיו ועני מצאם ולקחם זכה אותו אחד במצוות הצדקה.

ובכך שאומר ר' עקיבא לר' טרפון דווקא את הפס' הזה, הוא מחדש לו את הדין שבמצוות הצדקה לא צריך כוונה ואפי' ללא כוונה זוכה בה... אחרי ששומע ר' טרפון שכך הדבר ושבעצם קיים בזה את מצוות הצדקה, שמח כל כך וקרא לר' עקיבא 'רבי' על כך שלימדו הלכה זו.

(פורסם בעלון אשכולות 367 - תרומה תשע"ו)