לפני פטירת יעקב מן העולם הוא מבצע מספר פעולות: מברך את יוסף ובניו ואח"כ מברך את שאר השבטים. מעניין שהמילה ברכה או שורש ב.ר.ך לא מופיעה כשיעקב מדבר עם בניו ("האספו ואגידה לכם"). רק כשנפגש עם יוסף הברכה מופיעה: "בִּרְכֹת אביך גברו על בִּרְכֹת הורי", כך גם כשמברך את יוסף ובניו: "קחם נא אלי ואברכם", "ויברך את יוסף... המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים" "ויברכם ביום ההוא לאמר ישימך...". הניגוד ברור; בעוד ששבט יוסף מתברך שוב ושוב, שאר האחים מקבלים את נבואת אחרית הימים ללא ברכה.

אור החיים מוסיף וכותב: "מפתח ברכות היה ביד אברהם, ומסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב מסרו ליוסף. והוא אומרו ויברך וגו', פירוש, מסר בידו מפתח הברכות". (מח, טו)

חלוקת ישראל לשבטים מעידה על פיזור כוחות שמושרש בהם מטבעם. הגדולים והמשמעותיים שבהם הם יהודה ויוסף - לשניהם מכנה משותף מגוון: כל אחד קִיים שלטון, עתיד להעמיד משיח ולא נפל בעצת מרגלים. גם בממד ההיסטורי היו מרובים באוכלוסין ובהשפעה על שאר שבטי ישראל, יהודה מצוּוה ע"י יעקב להיות למלך: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". הוא מסמל את המנהיגות, יודע לשלוט באחים (מנע מהם את הריגת יוסף) ולהוביל את ישראל אל דרך הישר. לעומתו, יוסף מסמל את הכח והעוצמה אך אינו מקבל מיעקב את תפקיד המלך.

מנשה ואפרים היו מבין הגדולים והפעילים שבשבטי ישראל ושימשו תפקיד נרחב בתקופת השופטים. אולם, כבר אז נתגלה שאפרים מנסה לשמש שלטון אלטרנטיבי ליהודה, וכך הקימו את מלכות ישראל וקרעו את הממלכה מעל רחבעם.

תפקידו של יוסף הוא לפעול ולנצח ברמה האישית, הוא אינו מתעסק באנשים סביבו אלא בעצמו ובכוחו. יוסף נפרד מכל אחיו ומגיע למצרים ולבסס את מעמדו כמלך וכשלירבעם נמאס מעול רחבעם הוא מורד בו.

"אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה", מאי אחר? אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו, מי בראש: - בן ישי בראש - אי הכי לא בעינא. (סנהדרין קב ע"א)

ירבעם חוטא בכך שלא מוכן לקבל את יהודה למלך עליו, הוא לא מוותר על השלטון ועל הכח. הכוחות של ירבעם אינם פסולים מצד עצמם, חטאו הוא שאינו מקבל את יהודה לראש.

אך יהודה, כמלך, מבסס ממשלתו ע"י קבלת נתיניו ולא ע"י כוחו העצמי.

(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' א-לקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: 

(כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: (מלבי"ם: שתחילה ימלוך משיח בן יוסף על כולם)

(כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: (יחזקאל לז)

הנבואה מתארת את חיבור שתי הממלכות. אין כאן כיבוש אלא איחוד:

"תהיין לראש יוסף" למה נקרא יוסף 'ראש'? כשם שהראש מלך לכל האברים, כך המלך יוסף על אחיו. מה מצינו שכל הגוף הולך אחר הראש, כך יוסף ירד למצרים תחלה ומשך כל זרע אביו אחריו. וכן משה אמר תבאתה לראש יוסף. הוא בא הראש למצרים והוא יבא בראש לעתיד לבא, זה משיח בן יוסף שיבא תחלה למשיח בן דוד. "ולקדקד נזיר אחיו", ראוי זה ליטול הברכות שכל הגוים קודים ומשתחוים לו שנהג נזירות בעצמו שלא רצה לשתות יין עד ששתה עם אחיו שנאמר "וישתו וישכרו עמו". (בראשית רבתי ויחי)

לכן יוסף נזקק לברכת יעקב יותר משאר האחים, מפאת תפקידו הייחודי.

לעתיד לבוא, לאחר שמשיח בן יוסף יתגרה מלחמתו עם מלך אדום וינצח את מלכות רומי, יגיע משיח בן דוד כדי להנהיג מלכות ישראל. יוסף הוא השלב הראשון בגאולה העתידה, לא השלב הסופי. תפקידו המיוחד דורש ממנו כח ועוצמה יותר משבט יהודה. יוסף הוא בעל מלחמות ואילו יהודה מנהיג את ישראל אחר המלחמה, אך יוסף אינו מחזיק טובה לעצמו (להבדיל מירבעם שחטא) ויודע שתפקידו אינו נגמר עד שמצטרפים אליו שאר אחיו, "וְדָוִד עַבְדִּי נָשׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

(פורסם באשכולות 360 - ויחי תשע"ו)