כאשר ניגש יהודה אל יוסף כדי להציל את בנימין והטיח בו דברים קשים, הסביר בתוך דבריו מדוע הוא מתמסר לעניין זה יותר מכל אחיו: "כי עבדך ערב את הנער", קיימת ערבות בינו לבין בנימין. לשון זה של ערבות מוזכר, כמובן, גם קודם לכן, כששכנע יהודה את יעקב לשלוח עמו את בנימין: "אנוכי אערבנו".

ואכן, על פי דעה אחת בגמרא (בבא בתרא קעג ע"ב), לומדים את דין הערבות מיהודה. זו ערבות שבה הערב עומד במקומו של הלווה, כאילו הוא עצמו קיבל מהמלווה את הכסף. וכך יהודה שעבד את עצמו באורח מוחלט לבנימין, כאילו הוא עומד ממש במקומו, עד שהוא מתמסר להצלתו - כשם שאדם נלחם להצלת עצמו.

רעיון הערבות קיים למעשה בין כל בני עם ישראל, כפי שאמרו חז"ל (שבועות לט ע"א, ובמקומות נוספים): "כל ישראל ערבין זה בזה". כל יהודי ערב לרעהו, עד לדרגה העליונה ביותר בערבות - שהוא עומד במקומו ממש. דבר זה נלמד דווקא מיהודה, שכן ערבות זו קשורה עם מהותו של יהודה.

עם ישראל נמשל לגוף אחד, שמורכב מאיברים רבים. את האחדות שבין כל האיברים אפשר להציג בכמה אפשרויות. אפשרות אחת: כל איבר תורם לשלמותו של הגוף, ובלעדיו אין הגוף כולו שלם. אפשרות שנייה: כל איבר תורם לא רק לשלמות הכללית של הגוף, אלא גם לשלמותו של כל איבר אחר. למשל, הראש אינו יכול להגיע למקום אחר בלא הרגל, ולכן הרגל תורמת גם לראש.

אך בשתי הדרגות הללו מורגשת מעלתו הייחודית של כל איבר, אם כמי שתורם לשלמות הכללית של הגוף או כמי שמוסיף לשלמותו הפרטית של כל איבר אחר. אולם ישנה דרגה עליונה עוד יותר של אחדות - שכל איבר מרגיש, שעיקר מציאותו ומהותו אינה בתכונותיו הייחודיות, אלא בהיותו איבר מהגוף השלם - חלק מגוף האדם. תחושה זו יוצרת את האחדות השלמה, שאין בה הבדלים בין איבר אחד למשנהו.

כך גם בעם ישראל: ישנה אחדות כזו הנובעת מכך שכל יהודי יחיד תורם לשלמות הכללית של העם, מי יותר ומי פחות. ישנה אחדות המבוססת על התרומה הייחודית של כל פרט לכל הפרטים האחרים בעם. וישנה אחדות עליונה יותר, שבה מרגיש כל יהודי כי הוא חלק מכללות המציאות של עם ישראל, ומבחינה זו אין שום הבדל בין יהודי אחד לשני!

אחדות זו באה לידי ביטוי דווקא אצל יהודה, שעליו נאמר כי היה "מלך שבשבטים". מצד דרגת המלכות נובעת אותה הרגשה, שכל בני ישראל אינם אלא חלק מכללות ההוויה של עם ישראל, ולכן התייצב יהודה כערב לאחיו, ממש כאילו עמד במקומו.

פרשת ויגש מלמדת אותנו, שיסוד הכול היא האחדות. זו התחלת עבודת ה' - כמנהג הידוע לומר קודם התפילה: "הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך"; וזו גם תכלית העבודה - להביא את כל הבריאה לידי אחדות.

אחדות זו מביאה את האחדות של הגאולה, שעליה מדובר בהפטרה: "מלך אחד יהיה לכולם", הוא המלך המשיח משבטו של יהודה, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו ממש!

(פורסם באשכולות 359 - ויגש תשע"ו)