אחרית הימים במסורת היהודית מאופיינת מחד במלחמה גדולה אשר תמיט חורבן וכאוס, הקרויה "גוג ומגוג", ומאידך בביאת המשיח, שיבוא ופשוט "יסדר את העניינים". בימים האחרונים בפרט ובשנים האחרונות בכלל אנו חוזים בתופעה של טענות הרוצות לקבוע את הזמן של אחרית הימים, ומתבססות על הוכחות שונות וחשבונות שונים. התגובות לפרסומים אלו נעות מקבלת הדברים כעובדה מוגמרת ועד האמונה כי מקומם של המפרסמים בבית חולים לחולי רוח.

אך האמת, הפולמוס סביב חישוב הקץ מסובב את ההיסטוריה היהודית מאז ימי התנ"ך. ידוע לכל המאמר "תפח עצמן של מחשבי קיצין! שהיו אומרים "כיוון שהגיע הקץ ובן דוד לא בא שוב אינו בא" אלא חכה לו..." (סנהדרין צז ע"ב). ועוד אמרו שם: "כלו כל הקיצין (אין מסתמכים עליהם) ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". ועם זאת, לא פסקו מחשבי קיצין בישראל בכל הדורות.

בסוף ספר דניאל מתואר לכאורה חישוב זמן אחרית הימים, אשר רבים הסתמכו עליו בניסיון לחשב את הקץ:

וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת: וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה: וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין: (דניאל יב, ו-יג).

הטוען שכל גדולי הדורות התנגדו בתוקף לחישוב הקץ אינו אלא טועה. נביא חישוב קץ אחד-מני-רבים שנעשה בידי רס"ג אשר עסק בחשבון הקץ בכמה מחיבוריו[1] תוך התייחסות למספרים בדניאל. לאחר חישוביו סתם רס"ג את שנת הגאולה בבחינת "והמשכילים יבינו", ועל כן באו אחריו רבים אשר ניסו לפרש את חידת חשבון הקץ שלו. רש"י לא נמנע מכך בעצמו וקבע[2] השנה הנזכרת אצל הגאון לשנת ה'קי"ח (1358 למניינם). גם הרמב"ן, גדול המקובלים, חישב כן[3]. ואם זה לא מספיק, אברבנאל, רלב"ג ורבנו בחיי כתבו שהישועה תתרחש בשנת ה'קי"ח[4]. רואים אנו כי כמה מן המפורסמים בגדולי ישראל לא משכו ידם מחישוב קיצין.

הרמב"ם באיגרת תימן מתייחס לנושא זה בהרחבה ומקדים: "תחילת מה שיש לך לדעת: שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם כמו שביאר דניאל "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ"". הרמב"ם מזהיר מאוד מחישוב הקץ ומזכיר את המדרש על בני אפרים שעלו ממצרים קודם הזמן ונהרגו כי עשו חישוב מוטעה של הארבע מאות שנה שנגזר עליהם. "ואתה דן מק"ו: ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר – לא ידעוהו, כל שכן הקץ הזה הארוך". ומוסיף:

ולפיכך מנעוהו החכמים ז"ל מלחשב הקיצים לביאת המשיח לפי שיכשלו בהם ההמון ושמא יטעו בראותם שבאו הקיצים ולא בא. וכן אמרו החכמים 'תפח רוחם של מחשבי קיצין', לפי שהם תקלה לעם, לפיכך התפללו עליהם חכמים שתפח דעתם...

אך שומו שמיים! הרמב"ם בכבודו ובעצמו באותה אגרת מחשב את הקץ!

אבל יש אצלנו קבלה נפלאה... תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאוד שבעים ושש ליצירה (1216 למניינם) ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח... וברוך היודע.

ממאמרי חז"ל נגד חישובי קיצין ומדברי הרמב"ם הברורים בעניין קשה לנו על כל אותם ענקים אשר לא חשו מלעסוק בכך ובכללם הרמב"ם עצמו. אולי ניתן להסביר את התופעה בעזרת התייחסות הרמב"ם באיגרתו לעובדה שרס"ג עסק בחישוב הקץ:

 ואנו דנים את רב סעדיה גאון לכף זכות ונאמר שמא – מה שהביאו לעניין זה, ואף על פי שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולא הוא ע"ה... וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקיצים כדי לאמץ אותם ולהוסיף תוחלתם והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמיים.

לפעמים רואה מנהיג שבדור את המצב הרוחני הירוד בעם, ועל מנת לרוממו נאלץ להשתמש בטיעון של "קרובה ישועתי לבא" תוך הפחת התקווה בנשמות המיוסרות. כך כנראה נהג רס"ג, וכך גם השאר שאין ספק כי הבינו את הבעייתיות המצויה בדרך כלל בקביעת מועד הגאולה. (הרמב"ם לדוגמא פונה באיגרתו לקהילה בתימן שסבלה רבות מהתנכלויות ומניסיונות אִסלוּם)

למה הדבר דומה, לשניים אשר הלכו בדרך ארוכה ורואה האחד את חברו כושל, מיד מחזקו בדברים "כמעט הגענו, חזק ואמץ!". אך וודאי שלא יעשה כן שלא בשעת הצורך, שאילו יאמר לחברו סתם כי "הנה הגיע הסוף" ומעבר לעיקול – הדרך נמשכת לאורכה, מיד יכנסו צער ודכדוך בליבו אשר יחלישוהו. על כן נסמוך בדורנו על הרמב"ם שלא יתכן לדעת מה יהיה ומתי תתרחש אחרית הימים, וניזהר מכל אותם המתיימרים לחזות את אשר נסתם מהנביאים. יחד עם זאת, הבה לא נתקוף את העושים כן, בלימוד זכות, שכוונתם לשם שמיים לקרב את הלבבות ולחזקם בתורה ובמצוות. ונסיים בלשונו הזהב של הרמב"ם :

ומה שיוסיף להתאחר – הוסיפו בו תקווה, שכן נאמר: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" (חבקוק ב, ג).

בברכת גאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

(פורסם בזמורות 138 - חשון תשע"ו)