בפרשתנו מופיעה המצווה לשלם לשכיר את שכרו בו הביום: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". גם אנו, עם ישראל, מכונים בדברי חז"ל פועליו של הקב"ה (לדוגמא, במסכת אבות (פ"ב משנה יד): "ודע לפני מי אתה עמל ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" ובמקומות נוספים). 'עבודתנו' היא קיום התורה והמצוות, וה'תשלום' הוא השכר שהקב"ה משלם לנו על כך.

כאן מתעוררת שאלה מעניינת: המדרש בשמות רבה (פרשה ל, ט) אומר, כי הקב"ה מקיים בעצמו את כל המצוות שציווה עלינו לקיים. וממילא, אם ציווה לשלם לשכיר את שכרו בו ביום ולא להלינו עד בוקר - ודאי שגם הוא 'חייב' לתת לכל יהודי את שכרו מיד אחרי כל מצווה שהוא מקיים. אך בפועל נאמר (עירובין כב ע"א): "היום לעשותם, למחר (בעולם הבא) לקבל שכרם"!

יש מסבירים, שעבודת היהודי במשך כל חייו היא בבחינת עבודה אחת, שבסיומה משולם השכר. כלומר, 'יום עבודה' של יהודי משתרע על פני כל תקופת חייו, ובסיומה הוא אכן מקבל בגן עדן את השכר על עבודתו.

אך הסבר זה אינו מספק. עיקר השכר על עבודת התורה והמצוות לא ניתן בגן עדן, אלא לעתיד לבוא - בתקופת תחיית המתים (כפי שכותב הרמב"ן בשער הגמול, וכפי שמשיג הראב"ד על הרמב"ם). השכר בגן עדן הוא בעיקר על לימוד התורה (כפי שכותב אדמו"ר הזקן באגרת הקודש סימן יז), ואולם השכר על קיום המצוות יינתן רק בזמן התחייה. הווי אומר, שהקב"ה מעכב זמן רב את שכרם של ישראל, ולכאורה אין הוא מקיים את המצווה "ביומו תתן שכרו".

כדי להבין זאת, יש לבאר את מהותה האמתית של עבודתנו בעולם הזה. תכלית בריאת העולם הזה היא - "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תניא פרק ל"). רצון ה' הוא, שבעולם הזה התחתון, שבו שוררת חשכה רוחנית והאמת האלוקית אינה גלויה - דווקא בו יתגלה

הקב"ה במלוא העוצמה, עד שהעולם הזה יהיה 'דירתו'.

דבר זה נבנה בהדרגה על ידי עבודתנו במשך כל הדורות. בכל מצווה שיהודי מקיים, הוא מזכך ומאיר באור ה' חלק מגופו הגשמי וחלק מהעולם החומרי. צירוף המצוות של כל היהודים במשך כל הדורות משלים את זיכוכו של העולם כולו, עד שהוא נעשה מוכשר להיות 'דירה' לה'. אז יבוא משיח צדקנו ותבוא הגאולה האמתית והשלמה - ואז תגיע הבריאה לתכליתה.

וממילא, אנו מגיעים למסקנה, ש'חוזה העבודה' בין הקב"ה לעם ישראל אינו בבחינת שכירות יומית, אלא זוהי בעצם 'עבודה קבלנית'. עם ישראל קיבל עבודה - להביא את העולם לידי כך שיכול להיות 'דירה' להקב"ה. עבודה זו אינה עבודה של איש אחד, אלא של כל עם ישראל במשך כל הדורות. כאשר תגיע עבודה זו לשלמותה, תגיע שעת השכר – לעתיד לבוא, בעת תחיית המתים.

אולם, מוסיף על כך הרבי, כי אף שמועד תשלום השכר המלא יהיה לעתיד לבוא, הרי גם עכשיו "חייב" הקב"ה לדאוג ל'פועליו' שלא יחסר להם דבר, כדי שיוכלו להתמסר בכל כוחותיהם ובלי דאגות יתרות למילוי רצונו - הכנת העולם לקראת הגאולה האמתית והשלמה!

(פורסם באשכולות 347 - כי תצא תשע"ה)