שניים שגנבו

אסף משניות

א. מחלוקת רמי בר חמא ורבא

איתא בב"מ (ח ע"א):

אמר רמי בר חמא: זאת אומרת, המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו - תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה. אלא לאו שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אמר רבא: לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא - מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה^{^[1]}

תחילה יש להבין מהו המקרה עליו דנים רמי בר חמא ורבא. לכאורה יש להסביר שדברי שני האמוראים מוסבים על המקרה במשנתנו, וכך יש לצייר את הדברים: למעשה, דיונם נובע מהשאלה כיצד הם יכולים להישבע על חלקם בטלית - הרי הם לא קנו אותה. כל אחד אוחז בחציה ואילו החצי השני אינו ברשותו ע"מ שיוכל לקנותו, ומכיוון שכך אף אחד מהם לא יקנה את הטלית ולכן גם לא יוכל להישבע שאין לו בה פחות מחציה.

העמדת מחלוקתם באופן זה קשה, שכן בעוד הסברו של רבא ("מיגו דזכי") יכול להיכנס בדברי המשנה, הסברו של רמי בר חמא אינו מתאים לדברי המשנה מסברה. רמי בר חמא סובר שאם לא נאמר שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו - הרי היא כמונחת על הקרקע וכל אחד יכול לבוא ולקחתה. הסבר זה לא יכול להתאים למקרה במשנתנו משתי סיבות:

אצלנו מדובר ששנים אוחזים בטלית בפועל, ומשום כך נראה שלא שייך לומר שיכול אחר לבוא ולזכות הטלית - כי למעשה היא בידם ממש. על כן, טעמו לא שייך במשנתנו^{^[2]}.

מדובר בשני אנשים שרבים כרגע על טלית - ואף אחד מהם לא מעוניין להקנות ולו חלק קטן ביותר לשני. מכיוון שאין כאן רצון להקנות לשני כיצד יקנה, הרי קניין מצריך כוונה?

משום שני טעמים אלה נראה לומר שדברי רמי בר חמא מוסבים דווקא על המשנה הבאה, העוסקת במגביה מציאה לחבירו - ולא על משנתנו.

בנוסף, יש להקשות באופן כללי על העמדה שהעלינו קודם, שכן לשון "המגביה מציאה לחבירו" מתאימה למשנה, אך לא למשנה אצלנו - אלא למשנה בדף הבא: "היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום"^{^[3]}.

אם כן, יש לשאול מדוע הובאה המחלוקת בהקשר משנתנו, והרי נראה יותר לומר שיש לשייך את המחלוקת למשנה הבאה?

נראה לטעון, שהמחלוקת מובאת אצלנו משום דברי רבא, שרלוונטיים לשתי המשניות. רבא סובר שהמגביה מציאה לחברו לא קנה^{^[4]}, אבל אצלנו, בשתי המשניות, הוא זוכה משום הטעם מתוך שזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

בפשטות, פירוש הטעם הוא שמכיוון שהמגביה יכול היה לקנות בהגבהתו את המציאה לעצמו - כך הוא גם יכול להגביה את המציאה ע"מ לקנות לחברו. טעם זה מתאים למקרה במשנה הבאה, אבל במשנתנו אין הוא מתאים משום הקושיה השניה על דברי רמי בר חמא.

על כן נראה לי להסביר את הטעם מתוך שזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה בשני אופנים:

מכיוון שהוא יכול להגביה ולקנות לעצמו כך הוא יכול להגביה ולקנות לחברו. טעם זה תואם, כאמור, עם דברי המשנה הבאה.

מכיוון שהוא מעוניין לזכות בעצמו בחלק מהמציאה הוא מוכן להקנות לחברו את חלקה - כלומר, מכיוון שאין התופס יוכל לזכות בחלק מהטלית בלי עזרת חברו^{^[5]}, הוא מקנה לחברו חלק אף שלא ברצונו, וזאת על מנת שתהיה לו מוחזקות בטלית ויוכל לקנותה^{^[6]}. הסבר זה מתאים למשנתנו ופותר את שתי הקושיות^{^[7]}: גם כיצד מקנה וגם כיצד נשבע^{^[8]}

בנוסף, סובר רבא, מטעם זה שותפין שגנבו חייבין, וזה לשונו: "תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב- פטור. ושותפין שגנבו חייבין".

ב. שותפים שגנבו

"תדע, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב - פטור, ושותפין שגנבו חייבין".

נחלקו הראשונים לגבי הגדרת שותפים שגנבו - מהי הגדרת השותפות, כלומר באלו מקרים הם נחשבים לשותפים שגנבו:

דעת רש"י: "ואילו שותפין שגנבו - והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו, אמרינן בבבא קמא (עח ע"ב) דחייבין".

רש"י סובר, שגדר שותפות לעניין גניבה הוא כל מעשה עליו אחראים שניים, גם אם בפועל רק אחד מבין השותפים גנב. רש"י מחזק את דבריו מתוך המקרה של אחד שגנב ואחר שטבח ומכר ששניהם חייבים בתשלומי ארבעה וחמישה^{^[9]}, וזאת מכיוון שטבח לדעתו של הראשון ולא על דעת עצמו בלבד. משמעות הדברים, ששותפים שגנבו אין הכוונה ששניהם גנבו בידיים אלא מספיק שזה לרצונם של שניהם על אף שרק אחד יגנוב בפועל^{^[10]}.

דעת התוס' ורוב הראשונים: התוס' דוחים את ראיית רש"י. להבנתם, כל שיטתו של רש"י מסתמכת על המקרה של טבח ומכר, ומקשים התוס' שהרי זהו מקרה מיוחד, משום שהוא נובע מגזירת הכתוב, ועל כן אין ללמוד מטבח ומכר למקרים אחרים, וז"ל: "פי' בקונטרס, שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב"ק (עח ע"ב). ואין נראה, דהתם בטביחה איירי, וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן (שם עא ע"א) תחת לרבות השליח. אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם".

מחמת קושי זה על רש"י הסבירו התוס' שהכוונה בשותפין שגנבו היא ששניהם ביצעו את מעשה הגניבה במו ידיהם בפועל, דהיינו ששניהם הגביהו את הגניבה.

שיטתם של התוס' קשה ביותר, משום הגדרת שותפות וההבדל בינה לבין הגדרת שליחות^{^[11]}. בפשטות יש לחלק בין הדברים, ששותפים הינם אנשים בעלי אחוזים בנכס או במציאה. ראיה לכך הינה מדין אריס - שיש לו מעין שותפות בפירות שהקרקע תצמיח, ולכן הוא מקבל לפי אחוזים ולא לפי תשלום קבוע מראש. לפיכך גם בשותפין שגנבו הגדרת השותפות צריכה להיות זהה.

לעומת זאת, שליחות אינה מעניקה אחוזים בדבר אלא מספקת תשלום קבוע מראש. למעשה, שליח נחשב כשכיר של השולח ולא כבעלים של דבר השליחות. כאשר תוספות נוקטים ששותפים שגנבו מדובר דווקא באופן ששניהם הגביהו יחדיו את הגניבה - הם למעשה מתעלמים מהגדרת שותפות, וקשה לפרש כמותם בנוגע לשותפין שגנבו.

את קושייתם על דברי רש"י ניתן לתרץ בפשטות. אמנם דין טבח ומכר נובע משום גזירת הכתוב, אך זו גזירה שיש עמה סברה - בדין טבח ומכר הם שותפים לדבר עבירה. מכיוון שיש סברה בגזירת הכתוב הנ"ל, ניתן ללמוד ממנה לשאר המקרים בהם יש שותפות לעניין עבירה^{^[12]}.

נראה אם כן, שיש להסביר את סוגייתנו דווקא לפי הסברו של רש"י, שכן הסבר זה מסתדר עם הגדרת שותפות וכן מסביר לנו את ההקשר שרבא עושה בדבריו. כמו כן אין קושיית התוס' באמת קשה על רש"י לפי הסברנו. לעומת זאת קשה על תוס' ושאר הראשונים השאלות שהוצגו לעיל.

(פורסם באשכולות 337 - בחוקותי תשע"ה)

[1] רמי בר חמא סובר שהמגביה משמש כשליחו של הקונה בפועל, כך שגם אם אינו יכול לקנות לעצמו יכול לקנות לחבירו. לעומתו, סובר רבא שרק כאשר יכול המגביה לקנות לעצמו הוא יכול להקנות לחבירו-כי למעשה הוא קונה את החפץ לעצמו ומקנה אותו מרשותו לחבירו.

[2] נראה לחייב לפי הגמרא לאורך כל הפרק שאין להעמיד שהטלית לא נתפסה ע"י שניהם באותו הזמן, מכיוון שאז השני נחשב כגזלן.

[3] דף ט ע"ב.

[4] רבא סובר שאין אדם קונה מציאה לחברו משום הטעם המוצג בדף י ע"א: "מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מאי טעמא? הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה".

[5] כלומר, שאלמלא חברו אין הטלית הייתה כולה בידו אלא חלקה היה מונח על גבי הקרקע, ובכגון זה אין הוא קונה את הטלית.

[6] למעשה, רבא טוען שהם הופכים להיות שותפים במציאה ולכן הם נשבעים רק על חציה - מכיוון שהם שותפים ולכל אחד יש חלק שווה בשותפות

[7] הקושיה בתחילת דברינו והקושיה על רמי בר חמא.

[8] אין לטעון זאת אף בדברי רמי בר חמא, שכן התירוץ נובע ממילותיו של רבא אבל מילותיו של רמי בר חמא אינן מתאימות להסבר זה.

[9] וזהו המקור מב"ק, אותו הציג רש"י בדבריו: "איתיביה רבא לרב נחמן, יכול שותף שגנב מחבירו ושותפים שגנבו יהו חייבין? תלמוד לומר 'וטבחו' - כולו בעינן וליכא. אלא אמר רב נחמן, לא קשיא: כאן בשותף שטבח לדעת חבירו, כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו".

[10] וקל וחומר במקרה בו אחד תכנן את הגניבה והשני הוציא אותה לפועל ששניהם חייבים באותה רמה.

[11] על נושא זה יש להרחיב באופן נפרד, אך לצורך ביאור הדברים נרחיב מעט כאן.

[12] כמו שמצינו בדברי רבה לגבי מודה במקצת.

השיעור ניתן בכ"ו אייר תשע"ה

קוד השיעור: 6361

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר: