בפרשת 'בחוקותי' מצויה פרשת התוכחה, שבה מזהיר הקב"ה את עם ישראל לבל יסור מדרך התורה, ומודיע על המכות הנוראות שיינתנו עליו אם לא ישמע בקול ה'.

כשאנו קוראים את הקללות המזעזעות הללו, סומרות שערות ראשנו. אולם בספר 'לקוטי תורה' (מאמר ד"ה "בשברי מטה לחם" על הפרשה), מסביר אדמו"ר הזקן, כי לאמיתו של דבר, הקללות הללו אינן אלא ברכות, ואפילו ברכות נפלאות ביותר! אלא שדווקא בגלל היותן נעלות כל כך, הן באות לידי גילוי בצורתן ההפוכה – בצורה של קללות. והדברים צריכים הסבר.

בהגהה לספר, מציין אדמו"ר ה'צמח צדק', כי דוגמא לכך אנו מוצאים בגמרא (חולין ט ע"א). רבי שמעון בר יוחאי שלח את בנו אל רבי יונתן בן עמסיי ורבי יהודה בן גרים כדי שיברכוהו. כשחזר הבן אל אביו, התלונן שהחכמים קיללוהו במקום לברכו! הסביר לו אביו כיצד הכילו 'קללות' אלה ברכות גדולות (למשל, הם אמרו לו: "תזרע ולא תקצור", והתכוונו שיוליד בנים ולא ימותו לו, וכיוצא בזה).

ומיד נשאלת השאלה: הרי, לכאורה, אם אכן רצו החכמים לברך, למה לא אמרו את ברכותיהם בלשון ישירה? לשם מה הסתירו אותן בניסוחים שמתפרשים במבט ראשון כקללות?

על כך מסבירה תורת החסידות, שכאשר מדובר בברכות נעלות ונפלאות ביותר, הן אינן יכולות להתלבש תמיד בצורה של ברכה גלויה, והן חייבות לבוא בלבוש שנראה כלפי חוץ כ'קללות'.

אך לאור זאת נשאלת שאלה הפוכה: אם הברכות הללו חייבות לבוא כשהן מוסוות כקללות ואינן יכולות להתגלות כברכות, כיצד היה יכול רבי שמעון בר יוחאי לגלותן?!

וכאן אנו מגיעים להבנת כללות הסבל והרע שקיים בעולם, וממילא לביאור בדברים הנ"ל.

אדמו"ר הזקן אומר בספר התניא (פרק כו): "והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא... מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו'... כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסי'..."

באמת, הייסורים והסבל הם טוב נאצל ביותר, אלא שאין בכוחנו לקבלו כמות שהוא, מכיוון שמקורו של טוב גדול זה הוא מעלמא דאתכסיא (העולם המכוסה, העולמות הרוחניים העליונים והנסתרים ביותר), על עולם זה נאמר שמקורו מאותיות י"ה שבשם הוי"ה (האותיות הראשונות, בניגוד לאותיות ו"ה שמתייחסות לעלמא דאתגליא), וממילא, הטוב המגיע מעלמא דאתכסיא - מגיע באופן של אתכסיא. וכמו שאומר הפסוק בתהילים: אשרי הגבר תייסרנו י"ה", אותיות י"ה - שהטוב המגיע מהם נקרא ומתגלה בעולם כייסורים.

ולכן טוב זה מתגלה אלינו בצורת סבל, ממש כמו שאור גדול מדי גורם סנוור וחוסר אפשרות לראות.

אך ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו... ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעוה"ז ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז".

כלומר, כל האמור הוא על הזמן הזה בלבד, שבו העולם איננו יכול לקבל תמיד את השפע העליון. לעתיד לבוא, לעומת זאת, יתגלה הטוב הנפלא שהיה טמון בסבל ובייסורים. ועל ידי שהאדם מקבל כיום את הייסורים באהבה ובשמחה. הוא יזכה לעתיד לבוא לראות את הטוב שבהם, וישמח על הייסורים שסבל.

רבי שמעון בר יוחאי היה מאותן נשמות נעלות שעניינן לגלות את פנימיות התורה. בנשמות אלא מאיר כבר עכשיו האור שיאיר לעתיד לבוא. לכן היה יכול רבי שמעון לגלות לבנו את הברכות שהיו טמונות ב'קללותיהם' של החכמים, שהרי הוא היה מסוגל לראות את הטוב שבהן.

מסופר כי אדמו"ר הזקן היה קורה בתורה בעיירתו ליאזנה בכל שבת. פעם, בשבת פרשת כי-תבוא, אדמו"ר הזקן לא שבת בעיר, ואדם אחר קרא בתורה.

בין המתפללים שהאזינו לקריאה היה בנו של אדמו"ר הזקן - רבי דובער (המכונה 'אדמו"ר האמצעי', האדמו"ר השני בשושלת נשיאי חב"ד), שהיה אז נער צעיר. וכששמע את הקללות בפרשת התוכחה, הם הביאו אותו לעגמת נפש גדולה, שלא באופן רגיל.

שאלוהו: "הרי כל שנה קוראים פרשה זו, מה נשתנה הפעם?"

השיב אדמו"ר האמצעי: "כשאבא קורא, לא נשמעות קללות..."

(פורסם באשכולות 337 - בחוקותי תשע"ה)