עומדים אנו בערב יום ירושלים. אין אחד שאינו מכיר את התמונה המפורסמת של החייל המסתכל בעיניים דומעות על הכותל, או את הרב גורן תוקע בשופר, או שלא שמע את הסיפורים על האופוריה ששרה בארץ בעקבות שחרור ירושלים. כל זה מביא אותנו לשאלה, מדוע יש לנו רגשות כ"כ חזקים כלפי ירושלים? אין ספק שיש כאן מימד לאומי היסטורי, שאנו, כמו כל עם שמחים לשוב לעיר בירתנו, וזה גורם חלקי בעניין. אך בוודאי שיש הרבה יותר מעבר לזה, וננסה לגעת בקצה הקרחון בכדי ללבן נושא זה.

בספר תהילים, במזמור קכ"ב, כתוב כך:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: (ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: (ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: (ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': (ה) כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: (ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: (ז) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: (ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: (ט) לְמַעַן בֵּית ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:

מזמור זה הוא אחד מהמפורסמים שבספר תהילים, ורבו הפירושים עליו. אנו נלך בדרכו של המלבי"ם, שמפרש את המזמור הזה כמתאר את ירושלים כמאחד את עם ישראל מקבוצה של איברים פזורים, שאינם גויה אחת, לגוף וגוייה אחת, ונופח בהם נשמת חיים הנותן להם נפש אלוהית ומכינם לקבלת שכינה.

וזה מה שכתוב בפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו"- היא המחברת את האיברים לגויה אחת. ומהו הייחודיות שיש בירושלים הגורם לתופעה זו? ממשיך הפסוק: "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'" - וכלשון המלבי"ם - "והתחברו כולם ע"י העיר הזאת עד שהיא עדות לישראל שהם גוי אחד מתאחדים, במה שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחד - להודות לשם ה', עד שהתכלית הזה, להודות לה', הוא הכח הפנימי הקושר האיברים הפרטים, והוא חיי הגויה הכללית, והעיר ששם יתקבצו היא כמו הלב שבו תחול רוח חיים המחייה את הגויה ומקרב העצמות המפוזרות עצם אל עצמו".

מבואר, שהייחודיות שיש בירושלים הוא זה שעם ישראל הולך לשמה כדי להודות לה' ביחד. המקשר הגדול ביותר בין השבטים, בין חלקים שונים של כלל ישראל, והופכם לאומה אחת, הוא שכולם הולכים ביחד להודות לה'.

לפי זה, כמה מתאים שהדרך בה אנחנו חוגגים את שחרורו של ירושלים, הוא ע"י הדגמת העניין שבו ירושלים התייחדה! אנו קובעים יום של הלל והודאה לה', שהוא הדבר שבהשתתפות כל כלל ישראל נתן לירושלים את מעלתו האמיתית. ע"י ההלל ביום ירושלים, אנו מחזירים עטרה ליושנה.

בפרשת לך-לך מספרת התורה, שאחרי המלחמה עם ארבעת המלכים, יוצא לקראת אברהם "מלכי צדק מלך שלם". הרמב"ן מסביר, שמאז ומתמיד מי שהיה מלכה של ירושלים נקרא "צדק", וזה משום שגם הגויים יודעים את מעלתה של ירושלים, וכלשונו "כי מאז ידעו הגויים כי המקום ההוא מבחר המקומות". והרד"ק כותב שם "ירושלים הוא מקום הצדק והשלום לא יסבול עול וחמס ומעשה תועבה זמן ארוך" וכך היה.

ירושלים אינה חפיצה באנשים גויים המחללים את קדושתה, והיא שבה לבניה, לעם ישראל, שהשתמשו בקדושתה כדי לאחד את עצמם ע"י עבודת הבורא. לעם כזה ירושלים חוזרת, לעם שהוא באמת "צדק". על אף ששועלים מהלכים בה, בסופו של דבר, לשם יעלו שבטי יה להודות לשם ה'.

ונסיים בדברי רש"י על הפסוק האחרון בשיר השירים - "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים" - רש"י - "ברח דודי - מן הגולה הזאת, ודמה לך לצבי - למהר הגאולה והשרה שכינתך, על הרי בשמים - הוא הר המוריה ובית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן.

(פורסם בזמורות 133 - אייר תשע"ה)