הטור (או"ח הל' שאר ברכות סימן רח) מביא מחלוקת בנוסח ברכת על המחיה האם אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה": "...כתב עוד וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה ע"כ, ובה"ג ישנו, וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומרו..."
ובאמת יש לעיין בביאור הדברים. לכאורה, וכי רצית לתת לנו נחלת אבותינו רק בשביל לאכול מפריה, וכי הנחלת לנו מורשת קדמוננו רק כדי שנשבע מטובה? והרי ידועים דברי הגמ' בסוטה (יד ע"א), שעיקר ביאתנו לארץ היא בשביל לקיים המצוות התלויות בה: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם".
אבל כידוע, אנו נוהגים לומר את המשפט "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", והדבר טעון ביאור.
במור וקציעה תירץ, שבפירות יש מעלה מיוחדת משום שפירות א"י מחכימים הם ומוסיפים חכמה דעה לנהנים מהם: "כי פירות א"י מוסיפים כח וחכמה, כמ"ש (ב"ב קנח ע"ב) באוירא דמחכים. ולא על חנם האריך התלמוד (ברכות מד ע"א) להזכיר אכילה מופלגת דר' יוחנן ותלמידיו כי אכלי פירות גינוסר, שנראית באמת גוזמא. אבל ח"ו שכוונו לספר בגנותם, אלא בשבחם! ובשבח א"י נתכוונו..."
אלא שלפ"ז נשאלת השאלה, א"כ יוצא שאין שום חיסרון שבכך שמשה רצה להיכנס לא"י בשביל "לאכול מפריה", שהרי מעלה זו לא היתה בחוץ לארץ כאמור לעיל, וא"כ למה הוצרכה הגמ' לפרש שמדובר במצוות התלויות בארץ? ועוד, הרי מפשט הפסוקים משמע שאכן רצונו של משה היה ליהנות מטובה של ארץ ישראל – "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון"?
באליה רבה מביא את דברי הב"ח, שכתב לתרץ בדרך דומה את שאלתנו הראשונה, וביאר שפירות א"י יש להם קדושה ולכן יש עניין "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", וז"ל: "כתב הב"ח, הלא קדושתה ארץ הנשפע בה מקדושתה ארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה, על כן ניחא שאומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ע"כ".
ומתרץ גם את דברי הגמ' בסוטה ואומר, שבשביל לזון מקדושת השכינה צריכים אנו לפירות ארץ ישראל, מה שאין כן משה דשכינה נמצאת תדיר גביה, אף שלא היה אוכל מפירות ארץ ישראל, כדפרש"י סוף פרשת בהעלותך (במדבר יב, ד). ולזה דקדק הש"ס "וכי לאכול מפריה הוא צריך", ר"ל שמשה אינו צריך לזה.
וא"כ אדרבא, זו גופא שאלת הגמ': מפני מה נתאווה משה להיכנס, וכי לאכול מפריה הוא צריך הלא שכינה תדיר גביה!? – משה דייקא, אבל אנו וודאי צריכים לזה. ותירוץ הגמ', שמשה רצה לקיים המצוות התלויות בה. וביתר ביאור הדברים: קדושת הפירות נובע מקדושת הארץ וקדושת הארץ נובעת מקיום המצוות בארץ ישראל כמבואר בב"ח שם, וא"כ גם אנו באנו לקיים מצוותיה, ואז גם אנו נזכה שתהיה קדושת השכינה בקרבנו מאכילת הפירות. אבל משה שכינה תדיר גביה, ולכן לא היה צריך. אלא, אמר משה שהרבה מצוות נצטוו ישראל... אכנס אני שיתקיימו על ידי, אמר לו הקב"ה מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו'. ולפי הדברים הנ"ל אפשר לבאר יפה את הפסוקים בפרשת בחוקתי: "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו... ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים" (ויקרא כו, ג-יב).
וראיתי ב"אמרי אמת" לאדמו"ר מגור שמוסיף דבר נפלא. הוא מביא פסוק בירמיהו (ב, ז) "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה..." וא"כ וודאי שפיר אפשר לאמרו.

(פורסם בזמורות 130 - שבט תשע"ה)