פרשתנו עוסקת במחלוקת הנוראה שפתח קורח כנגד משה ואהרן, ונסחפו לצדו מאתים וחמישים ראשי סנהדראות. המשנה באבות מבחינה בין שתי מחלוקות: ''איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים? זוהי מחלוקת קורח וכל עדתו'' (אבות ה, יז).

מחלוקות רבות ישנן בין בני אדם. כשם שאין פרצופיהן שווים, כך אין דעותיהן שוות. צורות רבות לה למחלוקת. אינטרסים אישיים ושאיפות נעלות משמשות בה בערבוביא. במחלוקת לשם שמים יש עין טובה, ענוה, אהבה, כנות והכרה בכך שיש צד של אמת גם אצל השני.

תלמידי בית הלל, היו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם, היו נוהגים חיבה ורעות האחד בשני, ולא נמנעו מלשאת נשים, אלו ממשפחתם של אלו (יבמות י"ד ע"א). על מחלוקת בית שמאי ובית הלל אומרים חז"ל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין י"ג ע"ב). לשני הצדדים יש מקום, ויותר מכך בכוחה של המחלוקת לברר ולחדד את האמת , כפי שכתב ר' עובדיה מברטנורא: "מתוך הויכוח תתברר האמת".

חשיבותה של המחלוקת לברור האמת מתגלה בדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף י"ז ע"א: "אמר רב כהנא: סנהדרין שראו כולן לחובה, פוטרין אותו". אם כל חכמי הסנהדרין מסכימים ביניהם שהנאשם חייב - אין להרוג אותו, כשבאים לפסוק חייבים לראות את הצדדים השונים. מחלוקת לשם שמים, סופה להתקיים, אף לאחר שהוכרעה ההלכה כאחד הצדדים. עד היום לומדים אנו את שיטתם של בית שמאי לצד ההלכה הפסוקה כבית הלל.

מחלוקת שאינה לשם שמים, לא באה לברר את האמת, כל כולה לא באה אלא לספק יצרי כבוד ושלטון, אין לה כל ערך ומשמעות לדורות. המניע האמיתי של קרח לא היה ענייני אלא אישי, המטרה בויכוח הייתה בקשת השררה.

בפרשת קורח כתוב: "ויקח קורח...ודתן ואבירם...ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים..."(במדבר ט"ז א-ב). אם מדובר ברבים, מדוע לא כתבה התורה ויקחו? מסביר רבי צבי קלישר: "מגיד הכתוב, שהם עצמם לא היו דעותיהם שוות, אלא מסוכסכים היו גם ביניהם לבין עצמם, כדרך בעלי מחלוקת". והגאון מוילנא אמר: "זה מושך לכאן וזה לכאן, כי לכל אחד ואחד היה עניין פרטי משלו במחלוקת זו, ולא התאחדו לטובת העם אלא למטרת המחלוקת בלבד".

הרמב"ם באגרת המוסר לבנו רבי אברהם מזהיר אותו מפני מחלוקת שלילית שאינה לשם שמים:

"אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון, ומה נשאר עוד?! ראיתי לבנים השחירו, פחות נפחתו, ומשפחות נסחפו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקיבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, נכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת, נביאים נבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שִנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם, פן תספו בכל חטאתם".

על מקומה וחשיבותה של מחלוקת לשם שמים בין תלמידי חכמים כותב הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה א', עמ' ש"ל:

"אמר ר' אלעזר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים, בזה הם מרבים שלום...".

יהי רצון שנדע תמיד להתרחק מכל מחלוקת שאינה לשם שמים, ונזכה בע"ה להרבות שלום בעולם, מתוך גילוי הצדדים השונים המשלימים לתמונה כללית ומלאה, במחלוקות לשם שמים.

(פורסם באשכולות # קרח תשס"ז)