בדין "כל הקורא לאברהם אברם"

By: אלעד גנץ

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

בפרשת לך-לך אנו קוראים על שינוי שמו של אברהם ע"י הקב"ה, כמו שכתוב "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך" (בראשית יז, ה) - דבר זה עורר אותי לעסוק בסוגיה זו, ובזה החילותי בעזה"י.

גרסינן בגמ' (ברכות יג ע"א):

תניא בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר והיה שמך אברהם; רבי אליעזר אומר עובר בלאו, שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם.^{^[1]}

יש לדון בשלושה עניינים בגמרא זו: בגדר האיסור, בצורת האיסור ובפסיקת ההלכה.

גדר האיסור

לכאורה, מדברי הגמ' משמע שיש מחלוקת בין בר קפרא לבין ר"א, אם עובר בעשה או בלאו. אך מהרש"א כותב שאין מחלוקת ביניהם, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וראייתו מהירושלמי (ברכות פ"א ה"ו) ומבראשית רבה (פרשה מו) שם נאמר:

בר קפרא אמר הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, ר' לוי אמר בעשה ולא תעשה - ולא יקרא עוד את שמך אברם הרי בלא תעשה, והיה שמך אברהם הרי בעשה.

ולא הצלחתי להבין את ראייתו, הרי בירושלמי כתוב שלוי סובר שעובר גם בעשה וגם בלאו, ובגמ' שלנו זהו ר"א? וכנראה כוונתו לומר שלוי סובר שעובר בעשה ובלאו מפני שכתוב: "לא יקרא" וגם "והיה שמך אברהם" והוא בא להוסיף על דברי בר קפרא, ואף ר"א כשהוא אומר שעובר ב"לאו" בא להוסיף על דברי בר קפרא, אך עדיין לא ברור מדוע בר קפרא כותב שעובר רק בעשה?

אם כן, מסקנת מהרש"א שיש איסור לאו ועשה, ותמה מדוע לא מנו מוני המצוות איסור זה?^{^[2]} והביא מה שהשיב על כך בספר באר שבע (תמיד כח ע"ב):

וכן הא דאמרינן בסוף פרק קמא דברכות "כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו", הא ודאי שאינו רוצה לומר לאו גמור, דא"כ למה לא מנו מוני המצוות לאו זה?

אך מהרש"א מוסיף לתמוה, שאף אם לאו זה הוא אסמכתא מדרבנן מדוע הוא לא מוזכר בפוסקים, ברמב"ם ובשו"ע? ועוד קושיא מקשה בספר "אומר השכחה": אם דין זה הוא אסמכתא בלבד, מדוע מקשה הגמ' שגם הקורא לשרה שרי יעבור בעשה כמו שכתוב" שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" הרי אין דין זה נלמד מהפס' אלא זו אסמכתא בלבד? ועוד, מדוע הגמ' מקשה על הנביא על אמרו: "אשר בחרת באברם" הרי חז"ל גזרו זאת לאחר מכן?

לכן, לא פשוט לומר שמדובר באסמכתא, וכן הצל"ח על אתר כותב שלא נראה שמדובר באסמכתא, וכן הנצי"ב בפרושו לתורה. לעומתם כותב הפרי חדש (אורח חיים סי' סז) שאיסור זה הוא אסמכתא בלבד, וכך הוא כותב: "והא דאמרינן דעובר משום "לא תשא" היינו מדרבנן כדאמרינן: "הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו, ובשו"ת "פני מבין" (יו"ד סי' שכט) הפליג אף יותר וכתב: "שאין זה איסור מעיקר הדין אלא מצד מנהג טוב".

צורת האיסור

מדברי הגמ' שאומרת "כל הקורא לאברהם וכו" משתמע שאסור לקרוא לאברהם אבינו אברם (משום ביזוי כבודו), אך לסתם אדם שרי. אולם, בספר שדי חמד (מערכת כ, כלל פג) הביא בשם מהרש"ל, שכאשר כותבים בגט שם, צריך לכתוב אברהם שעל שם אברהם נקראים הבנים, "וכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה". מתברר מזה: "דמה שאמרו: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, לאו דוקא לאברהם אבינו אלא אף לסתם אדם, וכן כתב בספר "אורות אלים" שצריך לחוש לכך, וחלק עליו הרב דברי מנחם, אך לפי דברינו צדקו דברי הרב אורות אלים, עד כן דבריו.

אולם לעניות דעתי, לאחר עיון בבית שמואל (שמות אנשים, אות א), שמביא את דברי מהרש"ל, אין זה מוכרח. אכן, בתחילה הוא כותב שיש לכתוב בגט, אברהם, מפני שכולם נקראים על שם אברהם אבינו, אך בהמשך הוא מביא את מהרש"ל שאומר שיש מקרה יוצא דופן, אם יודעים שיש לו קבלה שהוא נקרא 'אברם' סתם (למשל אם אביו נקרא אברהם, ושם אבי אשתו אברהם, ומת, ורוצה לקרות בנו על שמו), וכן אם הוא עולה לתורה בשם אברם, כותבים את שמו אברם.

ונראה, שאין סתירה בין הדברים, דגם הבית שמואל וגם השדי חמד יסכימו שאסור לקרוא לאדם אברם על שם אברהם אבינו (או לכנותו אברם), אך לקרוא למשהו אברם בתור שם אחר אין איסור.

ובאמת, מצינו בגמ' (נדה נ ע"א) אמורא בשם "אברם חוזאה". מביא על כך מהר"ץ חיות את דברי "סדר הדורות", שסובר שיש לגרוס "אבימי חוזאה". ומסביר שבעל סדר הדורות סבר כך מפני מה שאמרו בגמ' בברכות "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה". אך מביא הרב את מהרש"ל שהזכרנו, שסובר שאם יש קבלה שאיש זה נקרא אברם סתם, כותבים בגט אברם, ולכן אפשר לגרוס "אברם חוזאה"^{^[3]}. מכאן רואים שמהר"ץ חיות הבין כדברינו, שאם אדם נקרא אברם סתם אין איסור בכך.

וכן כותב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן ל): "דרק אם קורא בנו אברם על שם אברהם אבינו יש איסור בדבר, ולא אם בכוונה נקרא שלא על שם אברהם אבינו, ומה שמקצרים השם (כינוי חיבה), בזה מכוונים לבנים ולא לאברהם אבינו ואין איסור בדבר". "יוצא מדבריו, שהוא מיקל בכינוי חיבה (ודלא כהשדי חמד לכאורה).

בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן שז) הולך בדרך אחרת, וסובר שרק לאברהם אבינו עצמו אסור לקרוא אברם, אך לשאר אנשים שרי אפילו על שמו. ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (סימן י"ט קונטרס אחרון) מביא שיטה מחודשת, שכל האיסור היה בחיי אברהם ולא לאחר מיתה. ועפר ואפר אני תחת גאון עולם זה, אך דבריו אינם מובנים לי, ראשית: מדוע הגמ' מקשה על הנביא שאומר אשר בחרת באברם הרי זה היה לאחר מיתת אברהם? שנית: הגמ' אומרת בלשון הווה עובר בעשה? ושלישית: מדוע שהגמ' תכתוב לנו איסור שהיה לפני אלף שנה?

הלכה למעשה

לאחר שביררנו את גדר האיסור, ואת צורת האיסור, נשאר לנו לברר את פסיקת ההלכה. הנה, כבר מהרש"א תמה על כך, מדוע דין זה לא מוזכר במוני המצוות? ואף אם נאמר שדין זה אסמכתא בעלמא (כפי שאמרנו לעיל) מדוע אין הוא מוזכר בספרי הפוסקים, ברמב"ם, בשו"ע ובראשונים? [מלבד בפסקי הרי"ד (ברכות כג ע"א) שפוסק דין זה].

והסביר זאת נימוקי הגרי"ב (ועוד הרבה אחרונים), על פי הגמ' בסנהדרין (נט ע"א): "אמר רבי יוסי בר חנינא כל מצווה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח, ואנו אין לנו אלא גיד הנשה" - פירוש: מצווה שנאמרה לפני מתן תורה ולא נשנית שוב לאחר מתן תורה, רק ישראל מצווים בה, ואומרת הגמ' שיש רק מצווה אחת כזו והיא גיד הנשה. וקשה, הרי יש עוד מצווה כזו, והיא: "כל הקורא לאברהם אברם"? מכאן ההוכחה שהגמ' בסנהדרין חולקת על הגמ' שלנו, ושפיר לא מנו זאת מוני המצוות ולא פסקו זאת להלכה.

ברם, הנצי"ב בפירושו לתורה, חולק על דברים אלו, מפני שהוא סובר שמצווה זו נאמרה לזרע ישראל בלבד, "כדי שיזכרו תכלית מעשיהם להיות אבות המון גויים", ולכן לא הוזכרה מצווה זו בסנהדרין^{^[4]}. מהר"ץ חיות מסביר, שהרמב"ם הולך לשיטתו (ע"פ הירושלמי מועד קטן פ"ב), שאין למדים דבר קודם מתן תורה, ולכן לא מנה מצווה זו, וכן כותב הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע (אות פה).

אך הצל"ח הולך בדרך אחרת: במשנה (ברכות יב ע"ב) יש מחלוקת בין בן זומא ובין חכמים, אם מזכירים יציאת מצרים בלילות. בן זומא אומר: "נאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך כל ימי חייך - לרבות הלילות, וחכמים אומרים כל ימי חייך - לרבות לימות המשיח". ובגמ' מובאת ברייתא: אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? הרי נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים? אמרו לו חכמים, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל. כמו שנאמר: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וכו' לא שיעקר יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפל". בהמשך, מביאה הגמ' מימרא שאומרת: "אברם הוא אברהם" ולאחר מכן, את הדין של כל "הקורא לאברהם אברם".

שואל הצל"ח: מדוע הביאה הגמ' את המימרא של אברם הוא אברהם, לאחר מחלוקת בן זומא וחכמים? ועוד, היה יותר נכון להזכיר זאת לאחר דברי בר קפרא? אלא צ"ל דהא בהא תליא, חכמים שסוברים שאין מזכירין יציאת מצרים בלילות, ולימות המשיח יציאת מצרים לא תעקר, אף סוברים ששם אברם לא נעקר, אלא הוא טפל לשם אברהם, ואברם הוא אברהם. והם חולקים על המימרא "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה". אך בן זומא שסובר שיציאת מצרים תעקר לימות המשיח, סובר ששם אברם נעקר לגמרי, וכדברי בר קפרא ור"א שאסור לקרוא לאברהם אברם. והמימרא של בר קפרא ור"א חולקת על המימרא "שאברם הוא אברהם", ואף בן זומא חולק על דין זה.

לכן, הרי"ף והרא"ש הסוברים שאין מזכירין יציאת מצרים בלילות, לא פסקו את הדין של "כל הקורא לאברהם אברם", כי זה תלוי בזה. אך מדוע הרמב"ם לא פסק דין זה, הרי הוא סובר שמזכירין יציאת מצרים בלילות?

אלא, הרמב"ם סובר, שאין מחלוקת במשנה בין חכמים לבין בן זומא, וכולם מודים שמזכירין יציאת מצרים בלילות, והמחלוקת היא: אם אפשר ללמוד זאת מהפס': "כל ימי חייך", ולפי חכמים אין אפשרות ללמוד מפס' זה, כי הוא מלמד, שיציאת מצרים לא תעקר לימות המשיח.אם כן, חכמים סוברים, שיציאת מצרים לא תעקר, ואף שם אברם לא נעקר, והם חולקים על בר קפרא ור"א, והרמב"ם סבר כמותם,^{^[5]} ובזה מיושב בשופי מדוע לא כתבו הפוסקים דין זה.

לעומת הפוסקים שלא הביאו דין זה להלכה, המגן אברהם (סימן קנו ס"ק ב) כותב במפורש: "הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו". ובדגול מרבבה על אתר, מציין לשיורי כנסת הגדולה (כללים נפרדים, אות כה), שמביא שלאו זה הוא מדרבן, מפני שלא נזכר במוני המצוות (כפי שהזכרנו לעיל).^{^[6]} ונראה לבאר, שפסיקת ההלכה תלויה בהבנת גדר המצווה, מי שהבין שהגמ' אומרת שיש איסור דאורייתא סובר שאיסור זה לא נפסק להלכה, אך מי שסובר שיש פה אסמכתא בלבד, סובר שיש לפסוק דין זה להלכה (אך אין זה ברור).

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן ל) כותב: "מבואר מדברי הפוסקים הנ"ל (מגן אברהם, שדי חמד, בית שמואל, טיב גיטין ועוד) שנקטו כן הלכה למעשה, אולם בשאר הפוסקים לא ראיתי דין זה, וכן במשנה ברורה ובאליה רבה, אע"פ שמצטטים את דברי המגן אברהם בדרך כלל, לא הזכירו דין זה" וכן בתשובות שבות יעקב (ח"ב סימן מט) משמע שלא סבירא ליה כן" עד כאן דבריו, ונשאר בצ"ע. ובתורה תמימה, מפנה לתוספתא (ברכות סופ"א), שם מבואר להדיא שהיא חולקת מכל וכל על סוגיא דידן, וכך כתוב בתוספתא:

...אמרו לו חכמים: לא שתעקר יציאת מצרים, אלא ימות המשיח עיקר ויציאת מצרים טפל... כיוצא בו "לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם", בתחילה אתה אב לארם ולבסוף הרי אתה אב לכל העולם (כמו שיציאת מצרים לא תעקר כך שם אברם לא יעקר).

כמו כן, כבר הבאנו לעיל את שיטת מהרי"ל דיסקין (סימן יט, קונטרס אחרון) שסובר, שדין זה נהג רק בחייו של אברהם, וכן את שיטת שו"ת פני מבין (סי' שסט) שסובר, שדין זה הוא רק מנהג טוב.

סיכום

נראה שדין זה הוא אסמכתא בלבד, והוא נוהג גם בימינו, ואף הקורא לבנו אברם, או שקורא אברם לאדם ששמו אברהם - עובר על דין זה^{^[7]} (אך בתור כינוי כפי שנוהגים לקצר ולומר 'אברם' במלעיל, יש להסתפק). אך אם קורא לו אברם בתור שם אחר נראה שמותר, ובודאי שהקורא לאברהם אבינו אברם עובר על דין זה.

אולם יש שלל פוסקים שסוברים שאין דין זה נוהג בימינו, והנלע"ד כתבתי. (מיותר לציין שאינני פוסק, ואינני מתיימר להיות פוסק, וכל מה שכתבתי הוא לפלפול וחס ושלום לא להלכה ולמעשה).^{^[8]}

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

[1] וכן מובא בילקוט שמעוני פרשת לך לך רמז פא, ובראשית רבה לך לך פרשה מו.

[2] לגבי פסיקת הלכה נדון בהמשך המאמר.

[3]ועוד שלא מצינו אמורא שנקרא "אבימי חוזאה" בשם מקום.

[4] יוצא מדבריו שמצווה זו נאמרה לישראל בלבד, לעומת גיד הנשה שנאמר גם לאומות העולם. אך במילואים ל"העמק דבר" הקשה לו רב פלוני הרי בגיד הנשה נאמר במפורש: "על כן לא יאכלו בני ישראל" ותירץ הנצי"ב: "דבגיד הנשה אשמעינן דס"ל כר' יהודה דלבני נח נאמרה, ולא כחכמים" ומסיים הנצי"ב שתירוץ זה דחוק וצ"ע. והראה לי חברי ר' ש"י רבינוביץ שיחי', שמספר חסידים (סימן רלא) משמע שמצוות גיד הנשה היתה רק לבני ישראל.

[5] בכדי להבין מדוע הרמב"ם סובר כחכמים וכנגד בן זומא ותרי אמוראי, עיין בצל"ח דף יג ע"א.

[6]וכידוע הדגול מרבבה הוא הוא הצל"ח וצריך עיון מה הוא סובר הלכה למעשה.

[7]ולפי שיטה זו, צ"ע מה יהיה הדין לגבי שמות משפחה שמשמעות שמם היא 'בן אברם', כדוגמת: אברמוביץ', אברמצ'ייב וכד' (עיין בשו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן ל, אם איסור זה חל אף בלע"ז, ואף בשפות שאין להן את האות H)

[8] לגבי פסיקת הלכה לפני גיל ארבעים, עיין במאמרו של הרב אורי בצלאל פישר שליט"א, "דין הוראת הלכה לפני גיל ארבעים" בספרו "הלכות יום העצמאות" (עמוד 9), ומשם בארה.

Shiur ID: 7247

Scan to load the shiur on the KBY website: