מבוא

בספרי פרשת ראה (פיסקא ל) מובאת הדרשה על הפסוק "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג, א):

...ד"א: לא תוסף עליו - מנין שאין מוסיפים לא על הלולב ולא על הציצית? ת"ל ולא תוסף עליו. ומנין שאין פוחתים מהם? ת"ל לא תגרע ממנו.

וכן רש"י על הפסוק הביא מדרש ממקום אחר (ספרי פב):

לא תסף עליו - חמשה טוטפות בתפילין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים.

מפשט הדברים נראה שמהות האיסור היא להוסיף על המצווה קיימת ולשנות אותה.

דיון בהבנת משמעות הלאוין "בת תוסיף" ו"בל תגרע" מופיע במשנה זבחים (פ"ח מ"י), מצוות זריקת הדם על גבי המזבח שונה בין סוגי הקרבנות, חלקם טעונים ד' מתנות על כל קרנות המזבח וחלקם טעונים מתנה אחת. במשנה דנה במקרה שנתערבו הדמים זה בזה, אם יתן ד' מתנות או אחת.

הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף... וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְיָדֶךְ.

בהסבר מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע מבואר: למ"ד יתן ד' מתנות - רואין את הנותרות כאילו הן מים ואין בהם תוספת על המצווה. ולמ"ד יתן מתנה אחת - בדיעבד יצא ידי חובתו אף בנתינה אחת מדין "כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת יצא". לכן אין צורך בתוספת וצריך להסתפק בשב ואל תעשה בדיעבד.

קיום מצווה מספר פעמים

הגמרא במסכת ר"ה (טז ע"ב) עוסקת בדין בל תוסיף והביאה את המשנה בזבחים. התוס' שם הקשו:

וא"ת: הא דאמר בפ"ק (דף טז ע"ב) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא עבר משום בל תוסיף.

ותירצו שם:

וי"ל, כדפרישית בפ"ק, דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים... וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף, וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן נותן במקום אחר, וכן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף.

לשיטת תוס', אין איסור לקיים מצוה מס' פעמים, אלא לגרוע או להוסיף בגוף המצווה עצמה ולכן אם יתן המתנות על קרנות נוספות יעבור בבל תוסיף לשיטת ר' יהושע.

התוס' נשארו בקושיה מדין ציצית ותפילין, לשיטתם אם הוסיף מאותו המין לכאורה לא יעבור אך מפורש להדיא בספרי המובא קודם שעובר על זה.

הנצי"ב בביאורו על הספרי 'עמק הנציב' האריך לתרץ את קושית תוס'. הוא מבאר זאת ע"י דברי הגמרא בעירובין (צו ע"ב), אדם המניח שני זוגות תפילין יחד עובר בבל תוסיף, על סמך זה ניתן לתרץ את קושיית תוספות, אי אפשר לומר שמקיים מצוות תפילין פעמיים אלא במניח תפילין בזה אחר זה, לתפילין אין שימוש נוסף בו אפשר לתלות ולומר שאינו מכוון למעשה מצווה, לכן אם מניח שניהם כאחד מוכח שאחד מהם אינו למצווה (בדין תפילין ר"ת כתבו האחרונים לא לכוון לצאת בשני התפילין משום ב"ת אלא בתורת חומרא, אך כתבו המקובלים שיש לכוון בשניהם ואכמ"ל). ואכן יודה תוס' באדם שנוטל שני לולבים בידו יעבור בבל תוסיף. בציצית, אדם שהטיל פתיל ארגמן, מוכח שכיוון למצוה אך לא קיים מצווה פעמים.

וכן בנתינת הדם על ד' קרנות במקרה שנתערבו, כתב הנצי"ב שאסור ליתן דם פסול על המזבח, דם שנגמר מצוותו ונעשה שיריים דינו כדם פסול. בנוסף, יש מצווה לשפוך את כל השיריים ליסוד המזבח, א"כ כשמוסיף לשפוך על קרנות נוספות ניכר שמכוון למעשה מצווה ועובר בב"ת, אך באותה קרן אינו ניכר שמכוון למצוה ואינו עובר בזה.

הרשב"א (ר"ה טז ע"א) הביא את קושיית התוס' ותירץ בעניין אחר:

ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך... וה"ה בבל תגרע לצורך כגון י"ט, של ראש השנה שחל להיות בשבת, אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע, וכל זה לצורך, והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע, ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור. כן נ"ל.

לשיטתו, לא שייך איסור בל תגרע בתקנות חז"ל, שהרי אמרה תורה "עפ"י התורה אשר יורוך", ולכן מותר לשבת בסוכה ביום השמיני בחו"ל. האיסור שייך דווקא כשעושה על דעת עצמו, כן מפורש בספרי (ראה פ' ל) בכהן שמחליט על דעת עצמו להוסיף ברכה לציבור. וכן באיסור בל תגרע, לחכמים יש כח לבטל תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת.

תמיהת ה'טורי אבן'

הטורי אבן (ר"ה שם) העלה שתי תמיהות על שיטת הרשב"א:

אליבא דהרשב"א אם נתערבו דמים של ד' מתנות במתנה אחת, מכיוון שתיקנו חכמים דין בזה, לא יעבור בבל תוסיף ובל תגרע והרי מפורש בזבחים שעובר אם לא עשה כדין.

1. קשה לומר שמשום תקנת חכמים בטל איסור בל תוסיף, מאי שנא דין זה משאר איסורי תורה דקי"ל אין בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה ומנין להם כח לתקן תקיעות שופר נוספות בקום עשה.


2. למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, מהיכי תיתי שאדם שביטל מצות עשה ילקה מדין בל תגרע? מעתה נעקר דין 'ביטול עשה' משום שכל פעם שמבטל מצוות עשה עובר גם בלאו דבל תגרע.

הטורי אבן המשיך לבאר שיטתו בהשלמות אבני מילואים (כח ע"ב). והסיק שם דלא כהרשב"א, אלא לאו דלא תגרע עוסק רק בגרעון המצווה ולא כשמבטל ועוקר את כולה.

ותמה שם על דברי הרשב"א, הרי מי שנטל ג' מינים או לבש בגד ד' כנפות ולא הטיל בו ציצית כדין, אי אפשר לומר שעבר בלא תגרע משום שלא היה כאן מעשה מצווה כלל. ראיתו מן הגמ' בסוכה (לא ע"ב) לא מצא אתרוג לא יביא פריש משום דנפיק חורבא מיניה

והרי לשיטת הרשב"א, תיפוק ליה שיעבור בבל תגרע. משמע שאם לא התחיל בקיום המצווה לא עובר, אלא לא יטול כך רק משום חורבא בשנה הבאה. כעת מבואר מדוע בדין מתנות המזבח יעבור בבל תגרע אפי' שיוצא בדיעבד בנתינת מתנה אחת, האיסור חל דווקא כשיש מעשה מצווה ויש בו חסרון, אם לא נתן מתנות כלל לא עבר משום שלא עשה כלום.

הטורי אבן נשאר בקושיה, דהרי מבואר שבד' מינים, אם הוסיף או גרע במספר המינים עובר בבל תוסיף ובל תגרע, אך במקרה כזה לא קיים כלל את המצווה ומדוע נחשב שעבר בלאו?

בנוסף ניתן להקשות, הרי הגמרא בסוכה הקישה את הגורע מד' מינים למוסיף עליהם "כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן". וזו תימה לשיטתנו, הרי מפורש שאף אם הוסיף על המצווה דינו זהה לגורע שלא קיים כלל.

תירוץ הקושיות

בשו"ת בית הלוי (ח"א סימן מב) מתרץ את תמיהות הטו"א וביאר דלא קשה. לשיטת בה"ג בנטילת ד' מינים יוצא גם אם נטלן בזה אחר זה ולאו דווקא יחד. מבואר שאם היו ברשותו ד' מינים ונטל רק ג' הרי עוד יכול לקיים את המצווה ואם מחליט שלא ליטול את המין הרביעי עובר בבל תגרע.

כעת מתורצת הקושיה מסוכה. הגמרא נימקה את הדין שלא יטול פריש משום דנפיק מיניה חורבא, ומדויק, הרי מדובר במקרה שאין ברשותו אתרוג ולכן אף אם יצליח למצוא אתרוג יצטרך ליטול את ד' המינים שוב ולא תעלה לו נטילה הראשונה. ואלו הדין 'בל תגרע' חל דווקא שיש ברשותו אתרוג ולא נוטלו.

וכן בדין ציצית, אין הכוונה שלא הטיל ציצית כדין – במקרה כזה לא קיים שום מצווה, אלא שהטיל תכלת ולא לבן. את מצוות ציצית ודאי שקיים אף בלבן אך עבר בבל תגרע שהרי התכלת והלבן יחד הם מצווה אחת (רמב"ם עשין יד) וגרע ממנה – כדין מתנות המזבח שביארנו.

יש לציין שלדידן לא עובר בבל תגרע משום שאין לנו תכלת ועשה דוחה ל"ת. ואכמ"ל.

גם תירץ את קושייתו השניה של הטו"א, אמת שהלאו 'בל תגרע' נאמר רק בגרעון המצווה ולא בביטולה לגמרי אך מי שביטל מצוות עשה עבר מק"ו, כלומר אם כשביטל מעט מן המצווה ילקה, לא כל שכן בביטול המצווה כולה? אלא דזה לאו שבכללות ואין לוקין עליו. אך בזה שונה דין בל תגרע מדין בל תוסיף דהרי מבואר בר"ה (כח ע"ב) שלוקה על בל תוסיף, מוכרח שאינו לאו שבכללות. ולענ"ד החילוק פשוט, בבל תגרע לכאורה לא מקיים את המצוה כלל כפי שביארנו, אך בבל תוסיף מקיים מצווה ומוסיף עליה תוספת מדעתו. וצריך לומר שההשוואה במסכת סוכה בין בל תגרע לבל תוסיף אינה ביחס לעונש – הרי לא לוקה כשגורע, אלא ביחס לאיסור שזהה הן בהוספה והן בגריעה.

וכן כתב הרמב"ן על התורה (דברים ד, ב): "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצווה בפני עצמה כגון שעשה חג בחודש שבדא מליבו כירבעם עובר בלאו".

וכן המהרש"א (במגילה יד ע"א) באר מכח סברא זו מדוע תוס' לא הקשו מפורים וחנוכה, אלא מתקיעת שופר והסביר שמטעם זה חיפשו חכמים רמז לחגים דרבנן מן התורה.

ת"ר: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לא כל שכן.

מבואר, חכמים חיפשו שורש ומקור לדין פורים ולא רצו לחדשו לגמרי מעצמם אלא ע"י המידות שהתורה נדרשת בהן.

הפני יהושע על התוס' (ר"ה שם) סייג את תירוץ הרשב"א דווקא בתקנת חכמים שתפקידה הוא גדר וסייג לתורה, אך תיקון דבר חדש אינו מותר משום שמסמל שבתורה יש ח"ו חסרון ועכשיו בא 'לעדכן' אותה. את חנוכה ופורים היו רשאים לתקן אף שהם דין חדש רק משום שלא היו שייכים בזמן מתן תורה. לכן הקשו התוס' דווקא על תוספת תקיעות בראש השנה שמטרתה כדי לערבב את השטן, זה טעם שהיה שייך אף בזמן מתן תורה ומפורש שחכמים בכל זאת רשאין לחדש דין כזה. לכן תרצו התוס' דלא כהרשב"א.

פטור המקיים מצווה

הגמ' בר"ה (לג ע"א) אסרה על נשים לתקוע בשופר, לסמוך על הקרבן ולהניח תפילין.

רש"י פירש את האיסור מדין בל תוסיף:

רש"י ד"ה הא נשים מעכבין. דפטורות לגמרי דמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכי תקעי איכא בל תוסיף:

בשלטי הגיבורים (ר"ה פ"ד ט ע"ב) הביא מחלוקת בין הפוסקים. מז"ה פסק כרש"י, משום שמכוונות למצווה בזמנה עוברות בבל תוסיף. אך חלק עליו ריא"ז ואמר שאין כאן בל תוסיף, ונימק, אשה המניחה תפילין לא קיימה מצווה כלל, אין עליה חיוב ולכן אינו נחשב בשם מעשה מצווה אלא פעולה סתמית, הוא מביא דוגמא, אדם המניח תפילין על הרגל לא קיים מצווה כלל ולא נאמר ששינה במצות הנחת תפילין. כמו כן, כהן המוסיף ברכה נוספת בברכת כהנים עובר בבל תוסיף כמבואר בספרי דלעיל אך ישראל שבירך ברכת כהנים לא עבר משום שאינו מצווה בזה ואין כאן מעשה מצווה כלל, וכן דעת התוס' בעירובין (צו ע"א).

אם כן, צריך לנמק את הגמרא שאסרה על נשים את כל המצוות הללו, לכן הסבירו את הסוגיא בענין אחר לגמרי: לנשים אסור לתקוע בשופר משום מלאכה (שבות) אינן סומכות על הקרבן משום שנראה כעבודה בקדשים ואינן עולות לרגל משום שנראית כמביאה חולין לעזרה. וכן לא תניח תפילין הוא משום שקשה לה לשמור על גוף נקי, בכל המצוות האמורות לעיל אין פגם בבל תוסיף משום שאינן מחויבות במצווה, אלא בעיות נקודתיות בכל המצוות דלעיל.

התוס' בעירובין (שם ע"ב) דנו לשיטתם האם סומא יכול לברך על המצוות שהרי הוא פטור מהן ולכאורה לא יכול לומר 'וצוונו'. לשיטת רש"י קשה עוד יותר, היאך יכול לקיים מצוות הרי דינו כאישה ואסור אם יקיים מצוות שאינו מחויב בהן יעבור בבל תוסיף. ומבואר בגמ' (ב"ק פז ע"א) שרב יוסף (שהיה סגי-נהור) אמר שיעשה יומא טבא לרבנן אם יאמרו לו שהוא פטור מן המצוות ובכל זאת מקיים אותן, אך הרי לשיטת רש"י יעבור לכאורה בל תוסיף ומדוע שמח?

ואפשר לחלק בין סומא לאשה, סומא חייב במצוות מדרבנן ולכן כשיטת הרשב"א יכולים חכמים לעקור את הדינים 'בל תוסיף' ו'בל תגרע' בתקנתם (לפי תוס' תיקנו לסומא ולא לאשה כדי שלא יראה כעכו"ם, אך לאשה לא תיקנו משום שהיא חייבת על כל פנים במצוות שאין הזמן גרמן). תוס' כאמור אינם סוברים את פירוש הרשב"א ולכן מחלקים רק לעניין ברכה עיי"ש.

ולפי זה ניתן לבאר שנחלקו רש"י ותוס' במחלוקת התוס' והרשב"א האמורה לעיל: לתוס' האיסור הוא בגרעון המצווה וכאן אכן לא גרע ולא פגם במצווה כלל. אך לרש"י ולרשב"א האיסור חל אף כשלא התחיל כלל במעשה המצווה.

רש"י ותוס' לשיטתם

עפ"י יסוד זה ניתן לבאר מחלוקת נוספת של רש"י ותוס' במסכת ר"ה (לה ע"א).

גופא, אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" - שוב אינו צריך.

ביאר רש"י, שמדובר בפסוקי המוספין, ואומר ששמע בשם רבותיו שרב חננאל מיירי בפסוקי זכרונות ושופרות. אך קשה, דתנן אין פוחתין מעשרה מלכויות וכאן פוטר עצמו במשפט אחד.

תוס' שם (ד"ה אילימא) תרצו את תמיהתו ואמרו שדווקא כשהתחיל צריך לסיים עשרה אך אם לא התחיל יכול לפטור עצמו אם יאמר 'ובתורתך כתוב לאמר'.

נראה שרש"י ותוס' לשיטתם. רש"י כהרשב"א שאף שלא התחיל המצווה עובר בב"ת, ואילו תוס' הבינו שמשמעות 'אין פוחתין' דווקא כשהתחיל ואז יוצר גרעון במצווה אך אם לא התחיל יכול לפטור עצמו בצורה אחרת. (בשם הרב זלמן סנדר).

שיטת הרמב"ם

נראה לבאר בהקשר הזה את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הל' ממרים פ"ב ה"ט) בדין בל תוסיף. כתב הרמב"ם שם:

הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה.

כיצד? הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" - מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב - הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה - הרי זה מוסיף.

הרמב"ם הבין, שהתורה הזהירה דווקא את בי"ד באיסורים הללו ולא את האדם הפרטי, ואין האיסור דווקא במצוות הקיימות אלא אף אם מחדשים מצוות חדשות.

הרמב"ם הביא כדוגמא את דין בשר בחלב, לשיטתו בי"ד המוסיף ומרחיב את האיסור עבר בבל תוסיף, בהמשך דבריו מבואר שאם אמרו כן בדרך גזירה וסייג הדבר מותר. כמו כן אם ביטלו מצווה עברו בבל תגרע (לשון גרעון אינה בפרטי המצווה כמו שטענו התוס' לעיל אלא מוסב על התורה כולה, אם מוסיף עליה או גורע ממנה).

הקשה הראב"ד על אתר:

א"א: כל אלה ישא רוח, שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא... ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה.

הראב"ד הבין שיש לבי"ד כח לתקן תקנות וסייגים בנוסף לניתן כבר בתורה, האיסור חל דווקא במצוות עשה, נראה שהלך בדרכו של תוס' במוסיף בפרטי המצווה, ואילו הרמב"ם הלך בדרכם של רש"י והרשב"א גם כשמוסיף מצוות חדשות.

בהגהות ברוך טעם על טו"א טרח להעמיד ע"פ דברינו את שיטת הרשב"א:

חכמים תיקנו לבטל את תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת בשב ואל תעשה, ואף שבזה עוברים לכאורה על דין בל תגרע (שנאמר לבי"ד ולא ליחיד) קיבלו היתר לביטול זה מדין סייג ומשמרת לתורה שלא יטלטל ד' אמות ברשות הרבים, לכן היחיד שעושה על פיהם אינו עובר על בל תגרע.

והקשה הטו"א על שיטת הרשב"א, הרי אין ראיה מביטול תקיעת שופר מכיוון שהיא בשב ואל תעשה ודווקא כך יש לחכמים יכולת לעקור דין. אך לפי ביאורינו פשוט שאכן יש ראיה לרשב"א משופר, דשם יש הוראה אקטיבית (קום עשה) של בי"ד שקמו וביטלו את תקיעת שופר בר"ה וגם בזה יש להם כך יותר משאר מצוות שבתורה.

אך עדיין קשה, בשלמא אדם שקיים את דברי בי"ד לא עבר כמבואר לעיל, אך מנין לבי"ד כח לגזור גזירות וכביכול להוסיף על התורה שניתנה מסיני? וכי לא יעברו בבל תוסיף?

ונראה שזה תורף חידוש הרשב"א, אין כאן איסור בביטול התקיעות משום שתפקיד תקנות חכמים הוא לדאוג לקיום התורה בעם, לכן דרש הרשב"א את הפסוק 'ועשית ככל אשר יורוך' גם (ודווקא) במקרה שלכאורה מוסיפים או גורעים בתורה, לביאורו אין זו ההוספה שנאסרה בתורה. משמעות האיסור הוא מחשש פגיעה ושינוי בתורה וכאן מטרת השינוי הוא לשמור על התורה וכך מפורש בדברי הראב"ד לעיל.

שני גדרים באיסור

וכ"כ הגר"א באדרת אליהו (דברים יג, א) האיסורים 'בל תוסיף' ו'בל תגרע' נכתבו פעמיים בתורה כדי לרמז על שני עניינים שונים. בפרשת ואתחנן (ד, ב):

לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' א-לקיכם אשר אנכי מצוה אתכם:

זהו איסור להוסיף על תרי"ג מצוות וזהו איסור לבי"ד משום שנאמר בלשון רבים.

 בפרשת ראה (יג, א):

את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו:

כאן חידש על גרעון ותוספת במצווה עצמו ואיסור זה נאמר לכל אחד ואחד מישראל ונאמר בלשון יחיד.

וכתב עליו המנחת אשר על התורה (פרשת ואתחנן, סימן ו) שלולא דבריו היה ניתן לומר דווקא להפך. בפרשת ואתחנן האיסור הוא כללי לכל ישראל אך בפרשת ראה עוסקת בציווים דווקא לבי"ד (דיני נביא שקר ועיר הנדחת). אכן, הרמב"ם כשהביא דין בל תוסיף על הוראת בי"ד הביא את הפסוק מפרשת ראה. ולענין ראית הגר"א, טען שאינה ראיה, הרי מצינו 'וספרתם לכם' – שתהא ספירה לכל אחד ואחד. וכן 'שבעה שבועות תספור לך' – בבי"ד.

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion