מבוא

לצערנו הרב, גם כיום בחברה הישראלית והיהודית ישנם זוגות חשוכי ילדים, אשר לא זכו בזרע של קיימא. הסיבות לאי-פריון הן מגוונות ומקורן בבעיות שונות ומורכבות. לפעמים בעיות הפוריות היא מצד האישה ופעמים שהיא מצד זרעו של הבעל.

הבעיות המאופיינות אצל האישה נפתרות במספר דרכים^[1]: השתלת שחלות ו"אם פונדקאית". במצב בו ביציות האישה הן פוריות אך בעיה אחרת מונעת את התעברות הוולד, לוקחים את הביציות האישיות מהאישה, מפרים אותם בהפריה חיצונית ולאחר שהביציות מופרות שותלים אותן באישה אחרת. במצב שהאישה מכילה ביציות לא פוריות ניתנת האפשרות לקחת ביציות פוריות מאישה אחרת ולהזריק אותן אל האישה העקרה.

מציאות זו יוצרת שאלה מרכזית אחת אשר לה השלכות רבות. השאלה המרכזית היא 'אחר מי הולד מתייחס?' - האם אחר בעלת הביצית או אחר האישה היולדת? שאלה זו מקרינה השפעה לשלל נושאים הלכתיים, מ'אורח חיים' ועד 'חושן משפט'. לדוגמה: מצות כיבוד הורים: איזו אמא מחויב הנולד לכבד? מצות פדיון הבן: אם תורמת הביצית היא כבר אמא לילדים נוספים ולאם היולדת הוא הוולד הראשון - האם יצטרכו לעשות לו פדיון הבן או לא? איסורי עריות: הן מצד האמא עצמה והן מצד יוצאי חלציה האחרים של שתי האימהות - למי הוא נחשב אח ואסור בקרבה ולמי הוא כאדם זר המותר בקרבה. ירושת האם עם האחים ועוד.

אין במאמר קצר זה להקיף את הנושא מכל צדדיו ודעותיו, אולם נדון במקור הראשון שהתייחס לסוגיה זו, והוכיח את דבריו מסוגיית "ילדה שסיבכה בזקנה". לאחר מכן נביא את שיטות פוסקי זמננו בתוספת סברותיהם ומסקנותיהם ההלכתיות.

סוגיית ילדה שסבכה בזקנה

1. תשובת ה'אבן יקרה'

סוגיית השתלת שחלות התעורר לראשונה לפני כמאה שנה. הראשון שנשאל בשאלה בנושא זה, היה הרב בנימין אריה הכהן וייס, אב"ד צ'רנוביץ', בעל שו"ת אבן יקרה (ח"ג סימן כט):^[2]

על דבר התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאישה חיה ולחברם בגוף אישה עקרה וע"י כך תהיה מוכשרת להוליד ושאל חוות דעתי להלכה מי היא אם הילד אשר יולד ע"י תחבולה זו, הראשונה או השניה... והמקור הנפתח להלכה זו לענ"ד הוא הדין המבואר בש"ס סוטה (מג ע"ב)... ועיין היטב רש"י שם ור"ן פ"ק דר"ה...

בפתיחה לתשובתו כותב הרב וייס כי הוא אינו מאמין לשמועה זו, שהרופאים יכולים לעשות כן, אבל למרות זאת הוא משיב תשובה, ומבסס את תשובתו על הסוגית "ילדה שסיבכה בזקנה". עתה נדון בדבריו:

הגמרא במסכת סוטה (מג ע"ב) דנה בפטור של החוזרים מעורכי המלחמה. אחד מחוזרי המלחמה הוא "האיש אשר נטע כרם ולא חיללו" (דברים כ, ו). הגמרא מביאה ברייתא המבארת את הפסוק "'לא חיללו' - פרט למבריך ולמרכיב". כלומר, כרם שנוצר על-ידי הברכה או הרכבה אינו פוטר את בעליו מיציאה למלחמה. הגמרא מקשה מהמשנה שאינה מחלקת בין המקרים ואומרת "אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב", ומתרץ רבי זירא: הברייתא בה נאמר שהרכבה אינה פוטרת מיציאה למלחמה עוסקת בהרכבת איסור - שלקחו והרכיבו מין בשאינו מינו. ואילו המשנה מדברת על הרכבת מין במינו, שהיא הרכבה מותרת, ועל הרכבה זו נאמר שהיא פוטרת את בעל הכרם מן המלחמה.

הגמרא מבררת את מציאות ההרכבה הכשרה, עליה נאמר בפסוק שגם הוא פטור מהמלחמה. אם מדובר בהרכבת היתר של "ילדה בילדה" - שהרכיב נטיעה צעירה על גבי נטיעה צעירה - אין חידוש שאינו צריך לחזור מצד ההרכבה, משום שהוא צריך לחזור מצד הנטיעה הצעירה. אם מדובר ב"זקנה בצעירה" - שלקחו ייחור של נטיעה צעירה ותחבו לתוך נטיעה זקנה - הרי אמר ר' אבהו "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה", ופירש רש"י: "סיבכה - לשון נאחז בסבך, שעשאה ענף בזקינה, ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי". א"כ זו הרכבה שבטלה בזקנה ועליה אין חוזרים מעורכי מלחמה. לכן, בשלב זה, נשארה הגמרא בקושיה ביישוב הסתירה בין המשנה לברייתא.

מכלל הגמרא ודברי ר' אבהו הסיק בעל שו"ת אבן-יקרה: כשם שילדה שסיבכה בזקנה בטלה הילדה אצל זקנה, וכל ההרכבה מקבלת את הדין של הזקנה - כך במקרה של השתלה. לאחר שהושתל רחמה של אישה אחת בגופה של אישה שניה, הרחם נעשה כחלק מגופה של האישה השנייה, והילד שייוולד ממנו ייחשב כבנה של השנייה.^[3]

2. מחלוקת החזון איש והשאגת אריה

הרב צבי רייזמן כתב, שראיה זו תלויה בחקירה של דין "ילדה שסבכה בזקנה" - מה גרם לביטול הילדה אצל הזקנה.^[4] אלו דבריו:

במסכת עבודה זרה (מח ע"ב) מובאת מחלוקת חכמים ור' יוסי בשאלה האם מותר לזרוע ירקות תחת אשרה (עץ המיוחד לעבודה זרה) בימות הגשמים. הגמרא מעמידה את המחלוקת בדין "זה וזה גורם" - כאשר שני גורמים, אחד איסור ואחד היתר, גורמים להתהוותו של דבר שלישי או להשבחתו - האם הוא אסור מחמת שנוצר גם ע"י דבר-איסור, או לא. במקרה של המשנה, הרי בצמיחת הירקות תחת האשרה ישנם שני גורמים: האדמה, שהיא דבר-היתר, והעלים שנושרים מהאשרה אשר מזבלים את הקרקע והם דבר-איסור. חכמים סברו ש"זה וזה גורם - מותר", ור' יוסי סבר ש"זה וזה גורם – אסור".

הגמרא מקשה על הנחה זו, ומעלה אפשרות שאין מחלוקת בין חכמים לר' יוסי בדין של "זה וזה גורם", ולכל הדעות הדבר אסור. המחלוקת כאן, מנסה הגמרא לומר, האם העלים הנושרים מהאשרה מועילים לירקות הגדלים תחתיהם, או לא: חכמים סברו שאינם מועילים,^[5] ולכן הירקות גדלים רק מכוח ההיתר. לעומתם סובר ר' יוסי, שהעלים מועילים, כי הם מזבלים את הקרקע, ולכן יש כאן דין של "זה וזה גורם", ואסור. על אפשרות זו בהבנת מחלוקת התנאים מקשה הגמרא:

ואמר רב יהודה אמר רב מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר.

ומפרש רש"י (מט ע"א):

והבריך והרכיב - אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד אף על פי שלא מלאו להן שני ערלה דזה וזה גורם מותר וה"נ אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה...

הגמרא אומרת, שלא ניתן להעלות על הדעת כי ר' יוסי סובר ש"זה וזה גורם" דינו אסור, שהרי במקרה של הרכבה של איסור בהיתר – הדומה לדין של "זה וזה גורם" – ר' יוסי מתיר.

רש"י משווה את המקרה של ילדה שסבכה בזקנה לדין "זה וזה גורם". נמצא שרש"י סובר, שמהות דין ילדה שסבכה בזקנה אינו מדין ביטול אלא מדין "זה וזה גורם".

על דברי רש"י אלו כתבו התוספות (ד"ה 'שאם נטע'):

פי' בקונטרס... ומה שפירש בלשון ראשון הבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה הסבכה בזקנה דבטלה אין הנדון דומה לראיה דההיא אפילו למאן דאמר זה וזה גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקנה וכן משמע לשון בטלה.

התוספות חולקים על רש"י וכותבים במפורש, שדין "ילדה שסבכה בזקנה" הוא מדין ביטול ולא מדין "זה וזה גורם".

במחלוקת זו נחלקו גם האחרונים - ה'שאגת אריה' וה'חזון איש'. החזון איש בחידושיו למסכת ערלה כתב בכמה מקומות על עניין הביטול בסוגיית "ילדה שסבכה בזקנה", שהילדה בטלה לזקנה. וזו לשונו: "אלא ודאי כל שהראשונה למאכל כל המורכב בה חשיבי כענפיה ולא חשיב מרכיב, שהמורכב בטל לגבי ראשונה".^[6]

מנגד, בשו"ת שאגת אריה (חדשות, סימן יד) סבר, שהענף אינו בטל כלפי האילן כלל, וכל סיבת ההיתר בפרי היוצא מהייחור אינו חייב בערלה הוא לא מידין ביטול אלא מדין "זה וזה גורם".

יסוד מחלוקת זה מאיר באור חדש על הראיה מסוגיית "ילדה סבכה בזקנה". לדעת רש"י והחזון איש, אכן ניתן להביא ראיה מסוגיה זו למקרה של תרומת ביציות. כשם שבילדה שסבכה בזקנה ישנו דין של ביטול כלפי הזקנה - כך בפונדקאות, הביצית בטלה כלפי האם הפונדקאית ומתייחסת אליה. אולם לשיטת התוספות והשאגת אריה, דין ילדה שסבכה בזקנה נובע מדין "זה וזה גורם", ואם כן לא ניתן להביא ראיה לסוגייתנו, שהרי דין "זה וזה גורם" בערלה משמעותו שלפרי יש שני מקורות שמהם הוא מקבל את חיותו - הייחור והאילן. לשיטה זו, אין כאן דין ביטול, וכן בנידון דידן לא יהיה ביטול של הביצית כלפי האם הפונדקאית, ואין להביא ראיה שהולכים אחר היולדת.

3. קושיות ה'משכיל לדוד'

הרה"ר הרב דוד לאו בשו"ת משכיל לדוד^[7] עוסק בשיטתו של בעל ה'אבן יקרה', ומקשה על ראיותיו.

בביאור הסוגיה הבנו עד כה בפשטות, שכוונת "ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה" היא, שכל ענף חדש שיורכב ע"ג ענף שכבר קיים, יתבטל הענף המורכב אצל האילן והוא נעשה לחלק ממנו, כבשר מבשרו^[8] וכל הדינים שקיימים באילן יחולו על הענף המורכב.

אולם אם נדייק בדברי רש"י, לא כך הם פני הדברים.^[9]

בטלה לגבי זקינה - ואינה חייבת בערלה, ואין בה דין רבעי. וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב - בערלה [זקינה] בילדה תנן, שאף אותו ענף חייב בערלה, ואע''ג שקצצו מזקינה נעשה עכשיו ילדה, שזו היא נטיעתו.

כאשר רש"י מבאר את המציאות של הרכבת זקנה באילן צעיר, הוא אינו מבאר שיש כאן ביטול של הזקנה כלפי הילדה כמו בילדה אצל זקנה, אלא הוא נותן טעם אחר. הרכבת הזקנה אצל הילדה נחשבת כנטיעה מחדש, כלשונו: "שזו היא נטיעתו" - זוהי הסיבה שחייב בערלה. יוצא מדברים אלו, שאין דין ביטול של זקנה אצל ילדה, אלא רק בילדה אצל זקנה.^[10]

אם כן, ישנה קושייה על דברי האבן יקרה, שכן הוא הביא את ראייתו שהוולד מתייחס אחר היולדת מהסוגיא של ילדה שסיבכה בזקנה ומדברי רש"י בסוגיא. וראינו שאליבא דרש"י, דין ביטול קיים רק בילדה אצל זקנה ולא בזקנה אצל ילדה. אם כן, מנין ראה בעל השו"ת אבן יקרה להשוות את מקרה השתלת השחלות לילדה אצל זקנה, אולי זוהי מציאות של זקנה אצל ילדה, וא"כ אין ביטול, ועל פי זה - הוולד שייך לבעלת השחלות, ולא כמו שכתב שהוולד שייך ליולדת^[11].

מקור נוסף אליו מפנה האבן יקרה כראיה לדבריו, הוא הר"ן במסכת ראש השנה.

הגמרא שם (ט ע"ב) אומרת:

ת"ר: אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלושים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית...

ומבאר רש"י שם, ש"עלתה לו שנה" הכוונה למניין שנות ערלה. נמצא אפוא שישנה אפשרות של חיוב ערלה באילן מורכב. על דברי הגמרא מקשה הר"ן (ב ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה 'ואיכא') מהאמור בספרא^[12]: "'ונטעתם כל עץ מאכל' - פרט למבריך ולמרכיב". מכאן עולה בפירוש שאין דין ערלה באילן מורכב ומוברך, וזוהי סתירה מפורשת לדברי הגמרא, הן בהרכבה והן בהברכה.

לעניין הרכבה מתרץ הר"ן, שבגמרא מדובר בהרכבה של אילן פרי, ועל כן לא נוהג בהרכבה דין ערלה, שהרי "ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה אצל זקנה". דברי הספרא הם במקרה שמתחילה ניטע האילן לצורך שימוש בעציו לשם קורות וכדומה, או שהורכב ע"ג אילן סרק. במצבים אלו מלכתחילה אין דין ערלה באילן, ולכן אינם בטלים כלפיו והם כנטיעה חדשה ומתחייבים בערלה. הר"ן מצטט את דברי הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): "נכרי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק - אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן - יש בו משום ערלה. מאימתי מונין לה? משעת נטיעתה".^[13]

לכאורה גם על הראיה מדברי הר"ן יש להקשות. בתירוץ דברי הר"ן משמע, שדין ביטול שייך רק במציאות של אילן פרי אבל בהרכבה ע"ג אילן סרק או העשוי לסייג ולקורות אין דין ביטול. ונמצא שכל הדין "ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה אצל זקנה", לא מתקיים בכל מצב. ולנידון דידן, לכאורה שהשתלת שחלה באישה עקרה נראה קרוב יותר לדין של הרכבת ייחור אילן פרי ע"ג אילן סרק. וייחור מאילן פרי שהורכב ע"ג אילן סרק ויונק את חיותו ממנו, אין זה משנה מבחינה הלכתית את גדרו של הייחור ומחייב אותו בדיני ערלה. וכשם שהאילן פרי אינו בטל כך באישה עקרה שהושתל בה שחלה, שהיא מושוות לאילן פרי, השחלה לא בטלה כלפי האישה והיא עדיין מוגדת בפני עצמה. נמצא שהדין הוא בדיוק הפוך מדברי שו"ת אבן יקרה, שהרי במציאות כזו אין דין ביטול ויוצא שהעובר צריך להתייחס לבעלת הרחם ולא לאם היולדת.

4. קושיית הרב גדעון ויצמן

קושיא נוספת על דברי האבן יקרה, מובא במאמרו של הרב גדעון ויצמן,^[14] רב משיב במכון פועה.

הגמרא במנחות (סט ע"ב) מביאה את דברי ר' אבהו שמסייג את הכלל של ילדה שסבכה בזקנה, "ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אפילו הוסיף במאתים אסור". משמע שפירות שגדלו על האילן הצעיר קודם ההרכבה על האילן הזקן, הם לא בטלים כלפיו ואסורים משום ערלה, ומבאר רש"י "אפילו הוסיפו הפירות בעובי לאחר שסיבכה...אסור". זאת אומרת, אפילו אם יש בתוספת הגדילה פי מאתים מהעיקר, גם כן אינו בטל ואסור.

אם כן, אין להביא ראיה מסוגיית ילדה שסבכה בזקנה לנידון דידן. שהרי גם אם נאמר כראשונים הסוברים כי אין הבדל בין הרכבת זקנה ע"ג צעירה ובין צעירה ע"ג זקנה, ובכל אופן יש ביטול – כאן הרי מדובר בהשתלת שחלה עם ביציות לאישה אחרת, וזה דומה להרכבה של ייחור עם פירות ע"ג אילן אחר, ושם אמרנו כי הפירות נשארים באותו מצב מבחינה הלכתית, ואינם בטלים כלפי ההרכבה. גם בהשתלת שחלות, השחלה עם הביציות ('הפירות') לא תתבטל כלפי האישה שבה משתילים את השחלה. בשחלה עצמה ישנם את כל התאים הפוטנציאליים, ואת כל הביציות של האישה, היא אינה מפרה את עצמה ומחדשת את מספר הביציות שיש בה. ממילא, כשמעבירים שחלה מגוף אישה אחד לגוף אחר, היא לא מייצרת ביציות חדשות. נמצא אפוא, שהוולד אמור להתייחס לבעלת השחלות ולא לאם היולדת.

הגישה אל הנושא - פונדקאות לכתחילה?

נושא ההפריה החיצונית ותהליך הפונדקאות ע"י אישה זרה, הוא נושא שנדחה בשתי ידיים ע"י הפוסקים, ורבים ראו בו כתופעה גרועה אשר לה השלכות רבות שמזיקות לחברה הישראלית. רוב הפוסקים שיובאו דעותיהם לא סמכו ידיהם לכתחילה, אלא בדיעבד או בצורה תיאורטית הלכה ולא למעשה.

הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל כתב בספרו שבט הלוי^[15] שבפונדקאות ישנו איסור דאורייתא. נקדים שהרב וואזנר הוא דעת יחיד בכך שישנו איסור תורה. סברתו נסמכת על הגמרא בסנהדרין (נח ע"א) "'ודבק באישתו', ולא באשת חברו". וביאר רש"י שהחיבור בין הגבר והאישה בה לידי ביטוי ביצירת וולד משותף. וז"ל "שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו". בסיום דבריו כתב:

ע"כ מי שאינו רוצה לחלל קדושת דורותיו יברח ממעשה הנ"ל כבורח מן האש ואז טוב לו, והקב"ה יקבל תפילותיו ברחמים להיפקד בדרך הטבע והרגיל ולא ח"ו בדרך איסור הנ"ל.

לעומתו, לדעת פוסקים רבים אין איסור מהותי בעצם הפעולה, אלא נאסר מחששות וספקות.

בשנת תשמ"א פנה פרופ' דוד מאיר (המנהל הכללי של בית החולים 'שערי צדק') לרב וולדנברג לקבל את חוות דעתו על הליך ההפריה החיצונית. פרופסור מאיר שטח בפני הרב את ההליך וטען כי לדעתו אין מכשול הלכתי במציאות זו.

בתשובתו^[16] לפרופסור מאיר הביא מספר סיבות לאיסור^[17] ונראה שניתן להשליך אותם גם לנידון דידן: בהפריה חוץ גופית יש הוצאת זרע לבטלה. הרי בהליך ההפריה של הביצית משתמשים רק מתא זרע אחד, והיתר נשפך לבטלה. עניין נוסף הוא, לא מתקיימת מצוות פריה ורביה, אין הזרעה בצורה הטבעית, לא מצד הגבר ולא מצד האישה.^[18] כמו כן, כיוון שההליך כ"כ מורכב ולוקח זמן ממושך בין חלק אחד למשנהו, ישנו חשש לכשל בהשגחה, ערבוב בין זרעים שונים ובין ביציות של אנשים שונים. דבר שיגרום לבעיות קשות של ערבוב יוחסין ואנדרלמוסיה בעולם, דבר העלול להרבות את הזימה בעם ישראל.

בירור שיטות פוסקי זמננו

1. הרב אביגדר הלוי נבנצל שליט"א

בתשובה לר' צבי רייזמן^[19] כתב הרב נבנצל ששאל את הרב אלישיב על אשת כהן שאינה יכולה ללדת והפרו ביצית מהאישה ומזרע הבעל בפונדקאית גויה. הורה הרב אלישיב שהוולדות יימולו ולעניין דינם לכהונה הוא היה בספק. והרב נבנצל כתב שהוא לא מבין את צד הספק שיש בדבר, וכתב:

והלענ"ד בזה הוא, דבעלת הביצית היא האם לכל דבר, והפונדקאית היא כמו אינקובטור בבית חולים. והגע בעצמך, אם יקחו מזרע כלב וכלבה, וישתילו בפונדקאית ישראלית, ותלד כלבלב, האם ימולו אותו לשמונה, ויגידו "ותגל האם בפרי בטנה"?

ניתן לציין כי רבו של הרב נבנצל, הרב שלמה זלמן אוירעבך, אחז בנושא זה בפלך השתיקה. בנשמת אברהם (ח"ד אבן העזר סימן ה) צוטטו דבריו שכיוון שאין ראיה ברורה לנושא, יש להחמיר בכל הדינים. אמנם הרב נבנצל העיד^[20] כי שמע מפי הגרש"ז אויערבאך שהאם הגנטית היא האם ההלכתית.

2. הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל

הרב אברהם שרמן^[21] הביא שתי שאלות שהופנו אל הרב אלישיב אשר מהם הביע דעתו בנושא הנ"ל.

השאלה הראשונה, הופנתה לרב אלישיב על זוג תאומים שנולדו מזרע האב ומתרומת ביצית של גויה. לאחר הפריה חוץ גופית, הביציות המופרות הושתלו ברחם האישה היהודיה שילדה את התאומים. הרב אלישיב נשאל, האם התאומים צריכים לעבור גיור או לא. הוא קבע כי העוברים מיוחסים אל האם בעלת הביציות וכיוון שהיא גויה הם מחויבים בגיור.

הרב אלישיב נימק את דבריו, הייחוס הולך אחר בעלת הביצית משום שמבחינה ביולוגית הזרע והביצית יוצרים את העובר. לעומת זאת, הרחם מהווה רק כלי חיצוני בו מתפתח העובר. הרב אלישיב חידד את תמיהתו, מה יהיה הדין אם היו לוקחים עובר ושותלים אותו ברחם בהמה. האם היינו מיחסים את הלידה לבהמה?!

השאלה השנייה שהובאה אל הרב אלישיב, על תרומת ביצית מאישה יהודייה ברחם של נוכרית. מה יהיה הדין במצב כזה. האם הוא אוחז בשיטתו שהולכים אחר בעלת הביצית והוולד יהיה יהודי או לא?

והשיב הרב, למרות עמדתו כי בעלת הביצית היא האם וממנה נקבע הייחוס לוולד, כיוון שכל תהליך ההפריה הינו חדש לנו וזו מציאות שלא הייתה בימי חז"ל ולא נכתבו דברים מפורשים בעניין, יש צורך להחמיר, ולא די בסברתו האישית כדי להכריע הלכה למעשה. לכן במקרה הזה יצטרך הוולד גיור מספק, כדי שיחשב יהודי ודאי ללא עוררין.

תשובת הרב אלישיב בשאלה הראשונה (בעלת הביצית היא האם), לכאורה סותרת ציטוט דבריו המופיע בספר נשמת אברהם,^[22] שהייחוס נקבע אחר האם היולדת וז"ל: "אמר לי הגאון שליט"א (הגרי"ש אלישיב) שאמנם אין עדיין הכרעה בכל הנושא, אך נראה שהאשה היולדת היא האם ואם היא גויה הילד יצטרך לגיור". הרב שרמן הציג לרב אלישיב את ציטוטו מתוך הנשמת אברהם, ואת הסתירה שעולה מתוך דבריו. והרב השיב לו שעיקר סברתו כדברים שאמר לו, שבעלת הביצית היא האם, ולא כפי שצוטט בנשמת אברהם.

מן האמור עולה כי באופן עקרוני סברת הרב אלישיב היא, שבעלת הביצית היא האם, אולם כיוון שההכרעה אינה ודאית, יש להחמיר בכל מקרה לגופו.^[23]

3. הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א

בתחומין^[24] מובא מאמר מעמיק של הגרז"ן גולדברג שמוכיח שהולכים בייחוס אחר האם היולדת.

בתחילה, תלה את הדין במחלוקתם של רבי עקיבא איגר ורבי יוסף ענגל.

הגמרא בחולין (קיג ע"ב) מצטטת מימרא של שמואל באיסור בשר וחלב, "בחלב אמו... ולא בחלב שחוטה". אם שחטו בהמה ואחר השחיטה חלבו את חלבה. אין בבישול חלב זה איסור לא תבשל גדי בחלב אמו. מבאר רש"י "ולא בחלב שחוטה: דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה". שבהמה שחוטה אינה ראויה להיקרא אם, כי אין לה יכולת להוליד, ולכן אין כאן איסור תורה של בשר בחלב (וכן פוסק השו"ע ביו"ד סי' פז ס"ו).

רעק"א בחידושיו על הגיליון (שם) דן בעניין חלב טרפה. טרפה שעודה בחיים האם היא ראויה להיקרא 'אם' או לא, ועל פי זה יבואר האם ישנו איסור בשר בחלב בחלבה או לא?

הגמ' בחולין (נז ע"ב) אומרת, שלטרפה אין כוח להוליד. רע"א רוצה לפשוט מדברי הגמרא בסנהדרין (סט ע"א). הגמ' דנה בדין בן סורר ומורה. בן סורר ומורה היא מציאות האפשרית רק במשך שלושה חודשים: משנעשה גדול והביא שתי שערות ועד שלושה חודשים מאותו זמן, מפני שכתוב "בן סורר ומורה" - ולא הראוי להיקרא אב, ומהוצאת שתי שערות וג' חודשים - אישה יכולה להתעבר מבעילתו. מוכח מהגמרא, שביחס לאבהות הדין נקבע לפי העיבור. ברגע שיש ביכולתו לעבר אישה, הוא נקרא 'אב'. מוסיף ר' עקיבא איגר, שדעת הש"ך (יו"ד סימן נז ס"ה) כי טרפה יכולה להתעבר. מכאן הסיק, כמו שכלפי האב ייחסנו את השייכות אליו מרגע העיבור, כך באימהות – יש לייחס זאת ע"פ ההתעברות. לכן, טרפה תקרא אם כי ביכולתה להתעבר, ונמצא שאסור לבשל בשר עם בחלב טרפה.

מדברי רעק"א אלו רצה הגרז"ן גולדברג להוכיח לנידון דידן. כפי שראינו רעק"א סובר שהייחוס לוולד הוא מרגע ההתעברות הן לגבר והן לאישה, באם פונדקאית הוולד יתייחס אחר האם ממנה נלקחה הביצית, כי מרגע ההתעברות נקראת אם.

אולם, הגאון רבי יוסף ענגל בספרו 'בית האוצר' (ערך אב, כלל ד) מוכיח, שהגדרה של אם שונה מההגדה של אב. הגמרא במגילה (יג ע"א) מבארת, שעל אסתר נאמר "כי אין לה אב ואם" (אסתר ב, ז) ובהמשך הפסוקים נאמר "ובמות אביה ואמה" ומסבירה הגמרא "עיברתה מת אביה, ילדתה מתה אימה". מפרש שם רש"י:

ובמות אביה ואמה תו למה לי? מאחר דכתיב כי אין לה אב ואם, אלא ללמדנו שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם. בשעה שנתעברה אמה מת אביה נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות אב. וכשילדתה אמה מתה ולא נראית לקרות אם.

מכאן שיש חילוק בין האם לאב. דין האב תלוי בעיבור, לעומת זאת כפי שראינו לעיל "וכשילדתה אימה מתה ולא נראית לקרות אם", האמהות מתייחסת לאישה רק לאחר הלידה. לעניינו, הייחוס אל האם תלוי בלידה, כלומר האם הפונדקאית נחשבת האם.^[25]

נמצאנו שלכאורה^[26] ישנה מחלוקת בין רעק"א לרבי יוסף ענגל בהגדרת אם. לשיטת הגרע"א ייחוס הוולד נקבע בעת העיבור, והגר"י ענגל סובר שהגדרת האם נוצרת רק לאחר הלידה.

אמנם, אע"פ שבמאמרו בתחומין פסק בנחרצות שהייחוס הולך אחר האם היולדת^[27], במאמר בכת העת 'אסיא'^[28] כתב שיש להחמיר וז"ל:

לכן באופן מעשי, צריך להתייחס לשתי האימהות (הגנטית והיולדת) לפחות כספק אימהות לגבי דיני יוחסין וגילוי עריות. אחרת עלול להיפגע מאד מעמדו של הילד. באופן מעשי גם אם נסבור יחד עם עוד מאה רבנים שהאם היולדת היא האם המשפטית, ורב אחד או מספר קטן של רבנים יחשבו אחרת, הילד יינזק. במחשבה תחילה ניתן למנוע בקלות את הסכנה למעמדו של הילד.

למעשה, שאלתי את הרב האם ניתן לעשות את תהליך הפונדקאות לכתחילה. הוא השיב לי כי אם לוקחים ביצית מאישה יהודיה פנויה, הוא לא מוצא צד לאסור, ומותר לכתחילה ללא שום פקפוק.

4. הרב משה שטרנבוך שליט"א

בתשובה שכתב לעניין תינוק מבחנה,^[29] כתב גם הרב שטרנבוך את דעתו על מציאות הפונדקאות. והעלה שלוש אופציות לייחוס: (1) אחר היולדת (2) אחר בעלת הביצית (3) אחר שתיהן. את האפשרות שהוולד מתייחס אחר שתיהן הוא תומך מתוספות במסכת סוטה.^[30]

בגמרא בסוטה מובאת מימרא של ר' יוחנן על גלית הפלישתי: "בר מאה פפי וחדא נאנאי". מבאר רש"י שהרבה אנשים באו על אמו בלילה אחד, ונמצא שאחד עיבר אותה וכולם היו מנאפים. ומעיר התוספות (ד"ה מאה) שיש דעה החולקת על רש"י ומבארת שכל מי שבעל את אמו נחשב אביו, וכיוון שמאה עורלות פלישתים בעלו את אמו כולם נחשבים כאבותיו. שכל זמן שהזרע לא הסריח בגוף האישה, האישה יכולה להתעבר מכמה בני אדם.

כותב הרב שטרנבוך, כמו שיש אפשרות שוולד אחד יתייחס אחר מספר אבות, כך יש אפשרות שהוולד מתייחס אחר כמה אימהות. וכיוון שהעובר נוצר משיתוף שתי האימהות: בעלת הביצית שסיפקה את הפוטנציאל ובעלת הרחם שסיפקה את הקרקע הפורייה להתבשלות העובר, הרי הוא מיוחס לשתיהן. אמנם, למסקנה הוא כותב שעיקר דבריו שהולכים לפי האם השניה, אבל יש להחמיר לכל הדינים וז"ל:

ומעתה למעשה באנו להכרעה שלענין יחוס, אם השתילו מאשה לאשה, נראה עיקר למעשה שתלוי בשניה ואין שום קורבה אפילו קלישתא מכח עיקר זרע האשה, אבל לענין השאלה מגויה ליהודיה דעתנו דראוי להחמיר שצריך גירות מדינא.

5. הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל

הרב וולדנברג התייחס לנושא תרומת ביציות מספר פעמים בשו"ת ציץ אליעזר.^[31] באחת מתשובותיו^[32] העלה אף סברה שהילוד לא יתייחס לאף אם.^[33] סברה זו עלתה מצד שברגע ניתוק הביצית מתבטל כל קשר של הביצית, אך למסקנה דחה אותה.^[34] בתשובתו העיקרית לנושא,^[35] הביא דברי האבן יקרה (ח"ג סימן כט) וכתב שיש להסתמך על דבריו שהייחוס נקבע ע"י האם היולדת אשר בה הושתלה הביצית. וכתב שראיית האבן יקרה מסוגיית ילדה שסבכה בזקנה אין ללמוד ממנה רק מדין גזירה שווה לנידון דידן, אלא אפילו בק"ו. בסוגיית ילדה שסבכה בזקנה, הילדה המורכבת יכולה לעמוד בפני עצמה. כל אחד מגופי ההרכבה, בין האילן עצמו ובין הייחור, הוא בעל יכולת ופוטנציאל להתקיים בפני עצמו וללא עזרת השני, והדין הוא שיש ביטול. בהשתלת הביצית הביטול יותר חזק. כאשר לוקחים ביצית או שחלה מאישה הרי הן בפני עצמן לא נחשבות, וברגע שנותקו מהאישה הראשונה, הרי אין להם יכולת להתקיים לבד והם נחשבים כחתיכת בשר או עור בעלמא, ולכן מאבדות את הייחוס לגמרי. ברגע שנשתלים מחדש אצל האישה השניה נוצר יחוס חדש. הציץ אליעזר הביא ראיה לדבריו את דברי המורה נבוכים וז"ל:

ובכזאת מצינו ברמב"ם במורה נבוכים ח"א פרק ע"ב שכותב וז"ל: אי אפשר שימצאו אברי אדם בפני עצמם והם אברי אדם באמת ר"ל שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו ע"ש, ומול זה אצל המקבלת הביצית נושאת העובר ומולידתו הכל מופעל באופן טבעי, וא"כ בודאי הוא מתיחסת אחריה.

ובסיום תשובתו כתב את מסקנת דבריו:

מגמרא ומסברא שהיחס של התינוק הוא לאשה המולידה אותה ורק אחריה הוא שמתיחס, ובמקרה שלנו היא הפונדקאית, ובכל אופן שהוא בין אם היא גויה, ובין כשהיא בת כהן או בת לוי, או באופן אחר שהוא.

הציץ אליעזר מכריע, שהייחוס הולך אחר האם הפונדקאית לכל עניין, בין לחומרא ובין לקולא.

6. הרב שאול ישראלי זצ"ל

הרב ישראלי בשו"ת חוות בנימין (ח"ב סימן סח) דן בקביעה ממתי חל על היצור העומד לבוא לעולם שם "עובר". הוא מבסס את דעתו על גמרות ומדרשים המורים כי שם "עובר" חל ארבעים יום לאחר העיבור. קודם לכן אין ממשות להפריה ואין לה חלות לשום דבר. עיקר ביסוס דבריו היא בשיטת ר' חסדא המובאת במסכת בכורות^[36] (כא ע"ב): "יצירת הולד באישה ארבעים יום" ומבאר שם רש"י "...בציר מהכא מיא בעלמא הוא". היינו, טרם ארבעים יום מקליטת הזרע, אינו בתורת וולד. אע"פ שההפריה עצמה מתחילה לפני ארבעים הימים כפי שמובא בברכות (ס ע"א) "שלושה ימים ראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח", מכל מקום כפי שמבואר מדברי רש"י שם ומהמשך מהלך הגמרא, ההפריה מתבצעת בתוך ג' ימים, אז מתחילה היווצרות הוולד, עד גמר ארבעים יום.^[37]

כמו כן הוא מבאר את סוגיית דינה ויוסף, מן הגמרא עולה כי מדובר בתוך ארבעים יום הראשונים. נמצא, כל ההחלפה הייתה בזמן שהעוברים נחשבו למיא בעלמא, לכן מובן מדוע הוולד נחשב כבן האישה אשר בה נגמרה יצירתו.^[38]

בדברי הרב ישראלי אנחנו מוצאים גישה חדשה לקביעת האימהות. לפי דרכו, אין תלות לא במטען הגנטי שממנו נוצר הוולד ולא ברחם שממנה הוא יצא. אלא הכל תלוי היכן היה העובר ביום הארבעים להיווצרותו, היכן בעצם הייתה גמר יצירתו.^[39]

וכפי שהוא כותב במסקנת דבריו:

כיון שעד ארבעים יום אין על הביצית תורת עובר או ולד, אלא מיא בעלמא, לא יכול לחול על זה באותה שעה תורת אימהות...יסוד זה של התייחסות הביצית אחרי האם שבה נגמרה יצירת הולד, שולל את האפשרות של התייחסות אחרי האישה שבמעיה גדל אחר זאת, וכן את השפעת הלידה כגורם להתייחסות.

הרב ישראלי חותם את דבריו בצורה החלטית, ללא שום סייג או הוספת חומרא הלכה למעשה.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion