בפתחה של מסכת מכות שנינו במשנה: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות". שאלו הראשונים, הכיצד תתכן מציאות של עדים זוממים בכל הקשור לחיוב גלות, דממה נפשך, יכול הנאשם להכחיש העדים ולומר: "מזיד הייתי" ויפטר מגלות, ומאידך, במידה ומודה הרי אין עדותם כלום, ואינו גולה על פיהם.

שני היבטים לשאלת התוספות

לשון התוספות על הדף: "וא"ת, היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי" - מתבארת בשני אופנים בהתאם לסגנונות שונים של השאלה כפי המובא בראשונים אחרים:

1. כיצד תִתכן עדות על חיוב גלות, הלא יוכל לטעון: "מזיד הייתי". ואכן מבואר כך בדברי התוספות שאנץ (וכן ברבינו פרץ): "משמע, דאם לא הוזמו יגלה על פיהם, ותימא אמאי הא יכול לומר מזיד הייתי". שאלתם של אלו נוגעת בנקודה העקרונית האם תתכן מציאות של עדות על אדם שחייב גלות.


2. לרמב"ן לא הפריעה השאלה כיצד יכולה להיות עדות על אדם שחייב גלות, שכן כתב במפורש: "שהוא חייב גלות – פירוש שנתחייב גלות בבית דין פלוני". לדעת הרמב"ן השאלה היא כיצד תתכן מציאות של עדים זוממים על אדם שחייב גלות, שכן יוכל לטעון מזיד הייתי, ואם לאו, כגון שמודה, אין הדין נגמר על פיהם אלא על פיו^[1].

קושיית המהרש"א - אין אדם משים עצמו רשע

שאלה מפורסמת נשאלה על ידי המהרש"א והיא כיצד יכול לומר "מזיד הייתי", הרי קי"ל "אין אדם משים עצמו רשע". שאלה זהה נשאלה בתוספות בב"מ (ג ע"ב) אודות שני עדים שאמרו לאדם: "אכלת חלב" והוא אומר: "מזיד הייתי" ובכך נפטר מקרבן, ושאלו שם התוספות הכיצד יכול לטעון מזיד הייתי, הרי קי"ל "אין אדם משים עצמו רשע". ותירצו שם בתוספות: "וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה." כלומר, הכלל שאין אדם משים עצמו רשע אינו קיים כאשר אדם מעוניין לשוב בתשובה.

בהערת אגב, על בסיס דברי תוספות אלו, כתב הפתחי תשובה (יו"ד, סימן א', ס"ק ו) לגבי אדם שבא לפני בית הדין והודה שע"פ הרוב שחט בשעה שהיה בגילופין ומחמת זה לא שחט כראוי ועשה כמה פעמים דברים הפוסלים בשחיטה ובקש מבית הדין להורות לו סדר תשובה על המעשים רעים שעשה. ונשאלה שאלה מה דינם של הבשר והשומן שיש עדיין משחיטת אותו השוחט. הביא הפת"ש מחלוקת באחרונים, חד אמר ש"אין אדם משים עצמו רשע" ואידך אמר לפי התוספות שלנו, שכאשר אומרים הדברים דרך תשובה נאמין להם משום שבכה"ג ל"א אין אדם משים עצמו רשע.

נחזור למהרש"א דלעיל שהעיר כי בסוגייתנו במכות, אין כל מקום לטענה זו, שכן מה שייך כאן לומר ש"חוזר בתשובה" כאשר אומר שהרג במזיד ולא בשוגג, ונשאר מהרש"א בצריך עיון: הכיצד העלו התוספות השערה, שיכול לטעון "מזיד הייתי".

התפארת ישראל על המשניות (מכות א, א), תירץ את קושיית מהרש"א, ולדעתו גם כאן היסוד של החזרה בתשובה קיים, ולפיכך לא אמרינן הכא ש"אין אדם משים עצמו רשע". לדבריו, אדם שגולה אינו יכול לצאת מעיר המקלט ומתוך כך נמנע ממנו לקיים מצוות כגון עלייה לרגל וכד'.

תירוץ נוסף העולה מדברי האחרונים (כנסת הגדולה, הגהות על הטור חו"מ סימן שמח; חכם צבי, סימן ג) הוא שאין אדם משים עצמו רשע, היינו רק כאשר הוא מיוזמתו מספר על עצמו מקרה רשע, אבל כאשר דבריו נאמרים בתגובה לדברי העדים, הרי שנוצרה כבר ריעותא ומשעה זו נאמן הוא לומר מעשה רשע.

שיטת הרמב"ן – אין אדם משים עצמו רשע דווקא בענייני עדות

על שאלת התוספות בב"מ כתב הרמב"ן שם: "תו קשיא להו, היכי מצי למימר מזיד הייתי, והא אין אדם משים עצמו רשע. ולאו מילתא היא, דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות, דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבוריה, אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן, הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו". היינו, לדעת הרמב"ן, אין בכלל מקום לקושיית התוספות בב"מ, שכן שם מדובר על עדים שאומרים שאותו אדם אכל חלב, דבר הקשור לדיני איסורין, ובענייני איסורין בשונה מדיני עדות אדם כן נאמן לשים עצמו רשע. הנפק"מ בין הרמב"ן והתוספות היא האם הכלל "אין אדם משים עצמו רשע" נאמרה בכל התורה כולה או שמא נאמרה דווקא בענייני עדות.

מכל מקום, אין דברי הרמב"ן יכולים ליישב את קושיית מהרש"א, שכן לא נוכל לומר שבחובת גלות אין זה נוגע לדיני עדות שהרי שהדבר מסור לבית הדין ואין אדם גולה על פי עצמו (כמבואר בריטב"א בסוגיין) ומניין אכן נובעת הנאמנות של אותו חייב גלות לומר ש"מזיד הייתי". במלים אחרות, בשונה מחיוב קרבן על איסורים בהם אדם כן נאמן יותר מהעדים, בחיוב גלות, עלינו לברר מהיכן שואב הנאשם את כוחו לטעון "מזיד הייתי".

תירוצו של רבי שמואל רוזובסקי

בשיעורי רבי שמואל תירץ לאור הגמרא בסנהדרין (כט ע"א), שמבואר שגם בדיני נפשות יש מושג של "טענה". כלומר, גם כאשר בפני בית הדין פרוסה המציאות לאור משנת העדים, הרי שבעל הדין יכול להאיר את פני הדברים באפיק אחר על ידי טענותיו, ולעתים אף טענינן ליה בבי"ד.  ומכאן שדבריו של הנידון: "מזיד הייתי" אינם בגדר עדות, אלא בגדר "טענה", ובכה"ג אין חסרון מצד משים עצמו רשע.

 

---

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site