לע"נ סבי ר' יחזקאל ב"ר יהושע שרגא הכהן, נלב"ע ח' בשבט תשמ"ז
וסבי ר' שלמה יוסף ב"ר זאב ברוך, נלב"ע י"ט בשבט תשנ"ג

מיד אחר היציאה ממצרים בני ישראל מתגלים כאנשים שנהנים להתלונן; על הים: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר (שמות יד, יא) באילים: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות טז, ג). ברפידים: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (שמות יז, ג) וכן על זו הדרך הארוכה במדבר.

תגובות הקב"ה לתלונות שונות מן הקצה אל הקצה: פעם אחת בחיבה: קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: (טז, ט). ופעם אחרת בטרוניא: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' (יז, ז).

כבר הרמב"ן (טז, יב) עמד על קושיא זו ותירץ שדרישת אוכל ומים במדבר היא אלמנטרית אך בקברות התאוה התלונה היתה מעבר לזה: על שלא קיבלו בשר בכל יום בכמות שתאפשר לשׂבֹּע ממנו.

תשובה נוספת נביא על דרך ביאורו של התפארת שלמה: לרוב, המענה לתלונה הוא תגובה ישירה למקור התלונה והתביעה, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם: (משלי כז, יט). כשאנשים תובעים בקנטרנות ונצלנות בד"כ ייענו בחרון ובכעס, אך כשהבקשה באה מצורך אמיתי, על פי רוב ייענו ותתמלא בקשתם. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ: (אסתר ה, ג)

השוני בתלונות בני ישראל נבע מכך, כשתאוותם בידם - נענו בזעף, אך כשהמניע היה כבוד שמים בבחינת לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם (שמות לב, ז) באו על בקשתם ונענו ברצון. התלונה שנתקבלה בברכה אצל הקב"ה היא הפעם היחידה בה מוזכרות המילים 'עדת בני ישראל', רק אז היתה הסיבה לתלונה שמירת העדה, להבדיל משאר החטאים שם וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ (במדבר יא, י).

לכן צריך אדם לכלול שם שמים בתפילה. כל המשתף שם שמים בצערו - כופלין לו פרנסתו, שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך (ברכות סג ע"א). לַה' הַיְשׁוּעָה ואח"כ עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה: (תהילים ג, ט). ההבנה שמטרת הבקשה מהקב"ה היא לא לעשות את החיים קצת יותר נוחים אלא לתקן מלכותו בעולם משנה לחלוטין את האופי וההתייחסות לבקשה.

אכן, מענה הקב"ה לתלונה נעלית זו היא: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' (טז, ז). המתלוננים זכו לראות את כבוד ה' משום שתלונתם היתה על ה' ולא לעצמם. על דרך שהתפללה חנה: וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: (שמ"א א, י) – על כבוד ה', לא בקשה בן כדי לשמוח בו אלא וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו.

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן: (ישעיה נב, ח)

קול צופיך - מאן אינון צופיך, אלא אלין אינון דמצפאן אימתי ירחם קב"ה למבני ביתיה. נשאו קול, ישאו קול מבעי ליה, מאי נשאו קול, אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקב"ה זכי למה דכתיב לבתר יחדיו ירננו, וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא. (זוהר בשלח נה ע"ב)

מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. (תענית ל ע"ב)

אמת, דרגת דבקות כזו, בה אדם עושה כל מעשיו לשם שמים כהרמב"ם (הקדמה למס' אבות פ"ה) ורמח"ל (מסילת ישרים פט"ז) היא גבוהה מאוד. אך לפחות לקטנים שבינינו, גם כשמעירים הערה או מגישים קובלנה ראוי לבדוק אם היא נועדה להקל את הדרך או לרומם את היעד.

(פורסם בעלון אשכולות 364 - בשלח תשע"ו)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion