במאמר הקודם עסקנו בתודעת המקום, ובעובדה שאדם יכול לחיות חיי קדושה רק אם תהיה לו תודעת מקום, היינו שייכות אמתית לקדושה. במאמר זה נעסוק בע"ה במימד השני של הקדושה - מימד הזמן.

אנו רגילים לתפוס את הזמן כדבר כמותי. זמן הנמדד בשעון, המבוסס על תנועתו של כדור הארץ סביב צירו. זמן זה, הנמדד במונחים של "עבר, הווה ועתיד" - הוא אחיד, סטטי ובלי יצירתי.

הפילוסוף המודרני ברגסון^[1], ניסח הגדרה חדשה למונח "זמן". זהו זמן בלתי נמדד, הנתון מעבר לרשותו של המדען. לא ממשי כמו זה הכרוני - (אותו אנו רגילים למדוד בשניות, דקות ושעות), אלא יותר יצירתי ואיכותי. ננסה לרגע לעמוד על הגדרתו המורכבת של ברגסון -

כאשר אנחנו מודדים אירועים וסיטואציות בהיבט פיזיקאלי - הזמן עליו אנו מדברים, הוא זמן הכלוא במרחב. זמן כרוניקאלי.

לעומת זאת, כשאנו מדברים על המישור התודעתי - לא שייך להתייחס לזמן כדבר כרונולוגי אלא כמימד רוחני, אשר בו לא מתקיימים מונחים כמו עבר - הווה ועתיד. ברגסון הגדיר זאת במילה "משך".

בעוד שהגדרתו של ברגסון מוגבלת לניתוח פילוסופי ומטאפיסי של הזמן, נוכל אנו להתקדם ולהניח שתפיסת הזמן הנוספת, היא בעלת משמעות מהותית בחייו של האדם.

ישנם אנשים החיים בתוך זמן כמותי ומת. חייהם סובבים סביב השעון. השנייה עבורם היא רגעית, והשנה - ארוכה וכמעט אינסופית. וכל שכן הדבר לגבי תקופה של עשרות או מאות שנים. לאנשים כאלה ההיסטוריה היא עוד נקודת זמן במארג תולדות האנושות ותו לא. מפני שההיסטוריה היא חוויה חיה של זמן.

לעומתם, לאיש אשר חי בזמן ה"איכותי", ב"משך" יש קריטריונים שונים לגבי חוויית הזמן. לא על ידי האורך, אלא על ידי האיכות וההישגיות. אדם יכול לקיים חיים שלמים אך לא לחיות ולו רגע אחד בצורה איכותית, וכן להיפך - רגע אחד בחיים יכול להיחשב בשל איכותו לחיי נצח. הדבר תלוי באדם עצמו.

תרבויות מסוימות במזרח הרחוק נקטו גישה רגועה ואדישה כלפי הזמן. אנשים אלה לא העריכו לנכון את מושג הזמן והנצח. אין להתייחס לנצח כאל מידה של אחידות כמותית אלא של יצירתיות איכותית.

האיש החי את חייו לפי אמות מידה כמותיות בלבד הוא ביסודו של דבר אישיות פאסיבית. העבד הוא דוגמא קלאסית לכך. אין לו הבנה במשמעותו של הרגע. הוא כפוף ללוח הזמנים באופן מלא, וזמנו ריק מתוכן. לעומתו, בן החורין מזוהה עם תודעה של זמן רבגוני ועשיר.

לאחר יציאת מצרים נצטוו העם לספור 49 ימים תמימים לקראת מתן תורה. תקופה זו, מבחינה פורמאלית, היא זמן הנמשך כשבעה שבועות. אולם בפרק זמן זה, חבויים תוכן ושינויים של מאות שנים.

לזמן המנוצל היטב, אם כן, יש פוטנציאל להיחשב לתקופה ארוכה. כהוכחה אלוקית ברורה לעיקרון זה, משמשות שתי האמירות המנוגדות בעניין זמן שעבודם של עם ישראל במצרים. אחת מהם קובעת ארבע מאות שנה, ואילו השנייה פחותה בהרבה - ארבעה דורות. בפרקי דרבי אליעזר מוסברת הסתירה בדרך של לימוד זכות. "כאן שזכו - וכאן שלא זכו." השאלה מוכרעת במושגים של תודעת הזמן. אם ישיג עם ישראל את תודעת האיכות של הזמן, היינו יממש את פוטנציאל הזמן הזה, אז יהיה ראוי לצאת כבר בתוך ארבעה דורות. אולם אם ימשיך את חייו על פי הזמן הכמותי - יאלץ להמתין עד לסוף הזמן המיועד, 400 שנה.^[2]

לאיש מן הרחוב, חסרה הזיקה בין תקופות הזוהר של ימי קדם וימי ההווה הנוכחיים. אפילו היסטוריה מן הדורות האחרונים נראית לו כדבר מסתורי ובלתי ברור.

עבור הצעיר היהודי, לעומת זאת, אין אברהם אבינו אישיות מסתורית. הוא חווה את נדודי אברהם, חש את הפחד והחרדה מול יצחק הנעקד, ומנהיג עם משה רבינו את עם ישראל במדבר. כל דמויות המופת של עמנו, אינם בבחינת "מי שהיו", אלא גיבורים קבועים בבתי ישראל.

כאשר אנו מודדים את השפעתם של אישים ואירועים על חיינו, אנו יוצאים מנקודת המבט של העבר, ורואים את המציאות בראי ההווה. בחלוף הזמן ה"כמותי" - אנו מגיעים לנקודת זמן איכותית בה יכולים אנו להעריך ולראות דברים שלא ראינו קודם.

שופנהאואר^[3] טוען כי אנו, בני האדם, יודעים להעריך את הבריאות שלנו באמצעות החולי, את הטוב באמצעות הרע ואת ההנאה באמצעות הייסורים. כלומר מה שמפתח אדישות אצל האדם ביחס לכל הערכים באישיותו - זה העובדה שהם חלק בלתי נפרד ממנו. ברגע שהוא לא חווה אותם, הוא לומד להעריך אותם מחדש.

השקפה זו של ההנגדה קיימת לא רק בעניין חול, אלא גם בדבר החשוב ביותר - דעת אלוקים. לעיתים אדם הרחוק מהאלוקים - מתרגש ממנו יותר מזה הקרוב אליו יותר.

אכן, כאשר אדם מרוחק הוא רואה לעיתים דברים שזה הקרוב, לא מבחין בהם. בביוגרפיות של אישים גדולים אנו מוצאים הרבה פעמים את העובדה שהם התעלו דווקא לאחר ירידה מהירה שקדמה לכך. מעשיהם הרעים היו קרש קפיצה לחיים נשגבים. ירידה צורך עלייה.

ביום הכיפורים הראשון שלאחר החורבן, היו חסרים לעם ישראל כל הטקסים הנחוצים למעשה התשובה. הם היו נבוכים ולא יכלו לתאר לעצמם יום כיפור ללא פעילותו של כהן גדול, קרבנות ווידויים. ואז קם רבי עקיבא ואמר כי אין צורך כלל באבלות. אמנם חסר לנו המקדש ועבודתו, חסרה הכפרה החרטה והתשובה, אולם עדיין נותרה הטהרה שהיא אמצעי נעלה יותר.

מעשה הטהרה אינו דורש קורבנות או טקסים. הוא מבוסס על הקשר הישיר בין האדם לקונו - "לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים".

השקפה זו על התמורה שבאדם לא נעלמה בעת חורבן הבית. דווקא העובדה כי העם עמד חסר אונים לאחר החורבן, אפשרה לו להתעלות חזרה.

גם כיום בימינו, אנו נתקלים בניסיונות ופוגשים באנשים שאינם תואמים את אורח חיינו, אולם רק על ידי הנגדה זו של ערכים מול ערכים, של קודש מול חול, יכול האדם לגדול בנחישות. יש להבין כי תודעה אמתית של קדושה באה באמצעות עיקרון ההנגדה. ממקום של חוסר סיפוק בעולם החול. שוב ושוב מתאמתים דברי הנביא: "מרחוק ה' נראה לי".

(פורסם בעלון אשכולות 362 - וארא תשע"ו)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion