רובנו ודאי מכירים את שאלת האפיקורסים הידועה שמסבכת את האדם בסתירה לוגית פנימית. אם נענה בחיוב אז נוצר מצב שאלוקים מוגבל, ואם נענה בשלילה הרי כבר שוב אינו כל-יכול (השאלה כבר הוזכרה בניסוחים שונים בספרי הקדמונים – ראה אמו"ד סוף מאמר ב; מו"נ א, עה. העורך). כאשר מפנים שאלה זו לאדם מאמין, עומדת בעיניו ההנחה כי אלוקים הוא כל-יכול. מכאן נפשט את השאלה על מנת להבליט את הסתירה: האם מי שיכול לעשות הכל יכול לעשות משהו שהוא לא יכול לעשות? ברגע שמבינים את משמעות השאלה מבינים גם שאין צורך להתייחס אליה כי השאלה סותרת את עצמה ובכך לא מקשה קושי אמִתי.

אך בהתעלמות (המוצדקת) מהשאלה יש פספוס עצום. גלום כאן רעיון אמוני עמוק שמבטא השקפה בוגרת ואמתית יותר בתפיסתנו את האלוקות. רש"י מפרש את כל תחילת הפרשה באופן זהה ורציף שאי אפשר להתעלם ממנו:

וארא - אל האבות: בא-ל ש-די - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל ש-די: ושמי ה' לא נודעתי להם - ... לא נִכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי: לתת להם את ארץ כנען - ... הרי שנדרתי להם ולא קיימתי: וגם אני - כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר - אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (בראשית טו, יד): לכן - על פי אותה השבועה: אמר לבני ישראל אני ה' - הנאמן בהבטחתי: והוצאתי אתכם - כי כן הבטחתיו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שם, שם): נשאתי את ידי - הרימותיה להשבע בכסאי.

אין צורך לסיים מגמת ספרות כדי לראות את המוטיב החוזר כאן. הדברים צועקים בעד עצמם: ה' הציל אותנו כי הוא הבטיח, כי הוא היה חייב, או אם נטה ללשון השלילה - ה' הציל אותנו כי לא יכל שלא. ריבונו של עולם היה כבול להבטחתו שהבטיח לאבות. את הבטחת ה' המגבילה מצינו כבר אחר המבול, שם ראינו איך אלוקים יכול להגביל את עצמו (כך על פי הפשט, אך לפי תורת הסוד כבר מצינו זאת עוד קודם לכן בבריאת העולם על פי "סוד הצמצום"). במדרש רבה (שמות, פרשה א, יח) דורשים בדבר ההחלטה להשליך את הבנים ליאור: "ורבנן אמרי: העמיקו עצה שלא יפרע הקדוש ברוך הוא מהן במים, לפי שהיו יודעין שאין הקדוש ברוך הוא משלם אלא מדה כנגד מדה, והיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם, כך גזרו להטביעם במים". כלומר חרטומי מצרים אף ניסו לנצל שתי "נקודות תורפה" של הקב"ה[1].

אז האם אלוקים יכול לברוא אבן שלא יכול להרים? התשובה היא כן! האלוקים שלנו שונה בתכלית מן התפיסה הפילוסופית הרגילה שאלוקים אינסופי וכך גם כל-יכול. על ידי שבועה ריבונו של עולם יוצר תופעה בה יש פעולות שהינו מנוע מלעשותם, כך הדבר לגבי הישנות המבול וכך היה הדבר בהישארות ישראל במצרים, כפי שניתן לראות מפירוש רש"י. אבן נוספת שה' ברא ו"לא יכול להרים" זו ישראל. "ישראל לעולם עומדין, לא נעזבין ולא כלין שנאמר "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו), כשם שאני לא שניתי ולא אני עתיד להשנות, כך אתם בית יעקב לא כליתם ולא עתידין לכלות" (מסכת דרך-ארץ פרק שלום, ה"א). וכבר אמרו הראשונים שאף על פי שתמה זכות אבות, ברית אבות לא תמה (תוס' שבת נה ע"א, ד"ה ושמואל אמר), וכן "שיתף הקב"ה שמו בישראל" (עי' ירושלמי תענית פ"ב ה"ו).

ואם כולנו לא נקיים מצוות? ואם כולנו נשתחווה לגילולים? כאן נחלקים אנו לשתי גישות פילוסופיות יהודיות: הראשונה טוענת בעיקשות שעם ישראל נידון לכליה מרגע שלא יקיים מצוות ועל כן מובטח לנו שלעולם לא נגיע למציאות כזו שלא נקיים כולנו מצוות ונתחייב כליה[2]. עם זאת, אחרים הבינו על פי הפשט כי מצב עגום זה אפשרי ואמנם יהיו צרות וסבל אך עם ישראל בכללותו ישרוד, היינו דכתיב: "חִצי אכלה בם" (דברים לב, כג) – "חִצי כלין והן אינן כלין"(סוטה ט ע"א). התפרסם כבר השיר המרגש על ליל הסדר האחרון בגטו ורשה. הילד מוסיף על שאלות הסדר את שאלות החיים - האם הוא, מוישל'ה, ואביו יחיו והאם יזכה לשאול שוב "מה נשתנה". לבסוף שואל הילד האם יהיו עוד יהודים בכלל והאם יהיה עוד "מוישל'ה", באופן כללי, שישאל "מה נשתנה". והאבא מוסר לו את האמת: אני לא יודע אם אני אחיה או אתה תחיה, אבל אני יודע שתמיד יהיה מוישל'ה אחד שישאל "מה נשתנה" כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד.

(פורסם בעלון אשכולות 362 - וארא תשע"ו)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion