כשבחור מגיע לשלב בו עליו לבחור לאן פניו מועדות - אל הישיבה, או שמא למקום אחר, ניצבת בפניו החלטה לא פשוטה. באופן אישי, כשאני עמדתי בשלב ההחלטה, תמיד הטרידו אותי השאלות העקרוניות: למה לי ללמוד גמרא – במה זה יועיל לי בחיים? ובכלל, במה עדיף לימוד התורה על פני לימוד "חכמות הגויים"? לכאורה, האם לא חבל על הזמן?

בכדי להבין את הדברים, עלינו להבחין בין שני היבטים במצוות לימוד התורה, האחד פשוט וחיצוני יחסית, והשני עמוק ופנימי יותר.

בפשטות, צריך ללמוד תורה כדי להכיר את היהדות וכדי לדעת כיצד לקיימה בחיי המעשה. אי אפשר להגיע אל היהדות בלי לדעת אותה. התורה היא בבחינת המדריך של היהודי, ומכורח המציאות, עלינו ללמוד את התורה כדי לדעת כיצד לחיות כיהודים.

אולם ישנו היבט פנימי יותר: לימוד התורה אינו רק אמצעי שעל ידו יודע היהודי כיצד לנהל את חייו. לימוד התורה הוא מצווה בפני עצמה ומטרה בפני עצמה. אנו מצווים ללמוד תורה, להתייגע על הבנתה ולהעמיק בה, ואף אם אין לנושא הנלמד שום משמעות מעשית - אין בכך כדי למעט במאומה מחשיבותו של הלימוד העומד בזכות עצמו. וכל כך למה?

אדמו"ר הזקן (מייסד חסידות חב"ד) מסביר בספר התניא, כי אחת ממטרותיהן הבסיסיות של המצוות היא יצירת קשר בין האדם לבורא. קשר זה נוצר, באופן כללי, על ידי כך שהאדם ממלא את רצונו של הבורא ומקיים את ציווייו. אולם כשאדם לומד את התורה, תורת ה', עוצמת הקשר היא גדולה אף יותר מזו של המצווה - ובזה נעוצה חשיבותו של לימוד התורה.

ובכדי להבין את הדברים עלינו לגעת בשאלת מהותה של התורה. מהי, בעצם, התורה? מה נותן לה את קדושתה? מה מייחד אותה לעומת אין ספור התורות והשיטות הממלאות את חלל עולמנו?

ודאי שיש בתורה חכמה עצומה, מעמקים אין סופיים, עושר בלתי נתפס, חזון, מערכת מוסרית יחידה במינה ואפשר לציין סגולות נוספות. אבל כל אלא הן כבר תוצאות של המהות הפנימית של התורה. הייחוד העיקרי של התורה מתבטא בכך, שהיא תורתו של הבורא, חכמתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה. כל תורה ושיטה אחרת, כל ספר ויצירה, הם פרי שכל אנוש, בני אדם פיתחו ויצרו אותם בשכלם האנושי, לא כן התורה. היא איננה חכמת אנוש – היא חכמתו של הבורא. בתורה גילה לנו הקב"ה את חכמתו שלו, את "מחשבותיו" כביכול.

לכן יש בתורה חכמה כה עצומה, לכן היא אינסופית, לכן היא בלתי נתפסת בהיקפה ולכן היא התפשטה וזכתה לתפוצה שאין לה אח ורע בעולם. כל זה נובע מכך שהתורה במהותה, היא אלוקית, על טבעית, תורתו של הבורא.

את חכמתו זו גילה לנו הבורא בעת מעמד הר סיני. במעמד יוצא דופן וחסר תקדים זה מסר הקב"ה לעמו את התורה שבכתב וכן את פירושה – התורה שבעל פה. במשך דורות רבים שיננו היהודים את התורה שבעל פה במוחם ובליבם, ועם ירידת הדורות והתגברות השכחה – כתבוה, תחילה את המשנה ולאחר מכן את הגמרא.

והיום, כשיהודי יושב ולומד את התורה, הוא לומד את חכמתו, דעתו ורצונו של הבורא, ובעצם - מכניס לקרבו את חכמתו הבלתי מוגבלת ומתאחד עמה, כך הוא יוצר קשר עצום ונפלא עם הבורא, קשר שאין דומה לו אפילו במצוות האחרות.

משום כך יש ללימוד התורה כשלעצמו חשיבות עצומה, מעבר להשלכות המעשיות הנובעות ממנו.

מעבר לכך, מסביר אדמו"ר הזקן, באמצעות לימוד התורה מזין האדם את נשמתו בחכמה האלוקית הטהורה של התורה. הנשמה שבקרבנו זקוקה ללימוד תורה כשם שגופנו זקוק ללחם ומים. מהתורה שואבת הנשמה חיים וכוח, והרגשת העונג וההתעלות המלווה את לימוד התורה.

ובהקשר לכך, מסופר כי פעם ישב אדמו"ר ה'צמח צדק' (הרבי השלישי בשושלת נשיאי חב"ד) בסעודה יחד עם הגאון מלובלין, בעל שו"ת 'תורת חסד'. בנו של הרבי, אדמו"ר מהר"ש (הרבי הרביעי בשושלת נשיאי חב"ד), ראה שהאורח אינו אוכל, והעיר לו על כך. נענה הרבי ואמר: "אפשר לשבוע מתורה לשמה כמו מאכילה גשמית". "טעמו, וראו"...

(פורסם באשכולות 360 - ויחי תשע"ו)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion