אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו

By: שלמה יוסף רבינוביץ

מאמר לפרשת תולדות (זמן חורף תשע"ו)

אמר רבי יוחנן, חמש עבירות[1] עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה - כתיב הכא: ויבא עשו מן השדה, וכתיב התם: כי בשדה מצאה. הרג את הנפש - כתיב הכא: עיף, וכתיב התם: אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר - כתיב הכא: למה זה לי, וכתיב התם: זה אלי ואנוהו. וכפר בתחיית המתים - דכתיב: הנה אנכי הולך למות. ושט את הבכורה - דכתיב: ויבז עשו את הבכורה. (ב"ב טז ע"ב)

נראה לכאורה, שהגמרא דורשת ומחדשת חטאים נוספים ליחס לעשו ללא קשר לפשט הנראה לעין. כל מילה בפסוק נדרשת בצורה החמורה ביותר שאפשר לשער, ונוצר הרושם שיש עניין לזרוק רפש ולהכתים את שמו של "עשו הרשע" ללא ראיה ברורה.

אך מקובלנו "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה), והמקרא מציין את יחסו הברור לעשו בתרי אֲתָרֵי בתרי-עשר:

וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר: (עובדיה פס' יח) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה: (שם כא)

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: (מלאכי א, ב-ג)

לחז"ל הייתה מסורת ברורה לגבי דמותו של עשו. אין מטרת המדרש לתאר את מעללי עשו באותו בוקר, אלא לגלות לנו על מהותו מטרותיו ושאיפותיו. לכן, כשעשו מתואר כאדם שכולו חטא ועוון, אין לנו לתמוה על העוול שנעשה לעשו בהיותו בסה"כ "איש ציד איש שדה".

אך השאלה המתבקשת כעת היא: למה עשו מוצג בפשט בצורה שטחית כל כך? מדוע התורה מסתירה מעינינו מידע כזה, ושולחת אותנו לחפש בספרים אחרים? מה העניין להסתיר את רשעות עשו?[2]

ונראה שבכוונת מכוון נכתב כך. התורה מעוניינת להציג את עשו בצורה מקיפה ומלאה יותר. עשו נודע בדאגה להציג את עצמו בפני סובביו כצדיק ומדקדק במצוות:

כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר? והיה תמה יצחק ואומר: ראה בני זה כמה דקדק במצות, והיה אומר לו אביו: בני היכן היית היום הזה? והוא אומר לו: בבית התלמוד. לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו. (תנחומא תולדות, ח)

לכן, משום שהיה פושט טלפיו ומכסה עצמו, וכך הצליח לרמות את אביו, התורה הציגה אותו כדמות פחות "מפחידה" ומרושעת, במטרה לתאר לנו ע"י חיבור תורה שבכתב ותורה שבע"פ יחד את דמותו הצפונה.

כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעוֹ וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ: (ירמיהו מט, ו)

אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: (עובדיה א, ו)

"ויאמר עשו בלבו" - מה חשב? אמר: אין דרך שאהרג את אבא, אלא אני אומר לישמעאל אחיו, והוא הורגו, ואני אהרוג את יעקב אחי, ואני והוא יורשין את העולם. כך היה אומר ישמעאל, אבל עשו מחשב בלבו מאחר שישמעאל הורג את אבי, ואני את אחי, אני בא על ישמעאל ואהרוג גם אותו, ואירש העולם לבדי, לכך הוא אומר "אמר נבל בלבו אין אלהים".

והקב"ה פירסמו - "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו" וכתיב "כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו", אמר ליה הקב"ה: אני יודע מה חשבת בלבך, וכן הוא אומר "יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה" ומי הודיע, "וה' שם היה". (מדרש תהלים [בובר], מזמור יד)

שיטתו של עשו (ושל עוד וכמה וכמה רשעים) היא להסתיר ולכסות את כוונותיהם. התורה רמזה לנו ע"י תיאור שונה בבראשית, בנביאים ובתושב"ע, שאין להסתפק במבט חטוף כדי לעמוד על טיבם, אלא צריך לחפש ולחקור את צפונותיהם ע"מ שלבסוף הקב"ה יגלה רשעתם לעין כל.

(פורסם באשכולות 355 # תולדות תשע"ו)

[1] בבראשית רבה (סג, יב) מפורטות רק שתי עבירות. נראה שלמדרש היה חשוב העיקרון של הכפשת עשו יותר מחשבון עוונות שלו.

[2] כך צריך לשאול בכל פעם שלומדים תנ"ך ומדרש: מה מקור המדרש בפסוקים? וגם להפך, מדוע לא נכתב במפורש?

Shiur ID: 6692

Scan to load the shiur on the KBY website: