מכל הנושאים בפרשה, בחרו רבותינו לקבוע, שקריאת ההפטרה תתמקד בנושא אחד - והוא ענין הנזיר המופיע בה.

ודבר זה טעון ביאור: הלא תקנת ההפטרה היתה, כפי שמובא במשנה ברורה (סימן רפד ס"ק א), מפני שגזרו גזירה על ישראל שלא יעסקו בתורה, ועל כן היו קוראים בנביא ז' עולים במקום זה. ומן הסתם, עשו כן כדי שלא ישכח עניין הפרשה של אותו שבוע.

אם כן, יש לצפות שהנושא עליו קוראים בהפטרה יהיה הנושא המרכזי של הפרשה, כזה שמשמיעתו יזכר כל הנוכח בבית הכנסת בעיקרה של פרשת השבוע. ולפי זה יש להקשות על ההפטרה שאנו קוראים בשבת זו.

שהרי בפרשת נשא מובאים מספר רב של ענינים שונים - וניתן ללא קושי רב למצוא בנביא פרשיות שיזכירו כמעט כל אחד מהם - ואם כן מדוע בחרו לקרוא בהפטרה דוקא את ענין הנזיר?

הלא מכל הנושאים המופיעים כאן, לכאורה הנזיר הוא הפחות עקרוני שבכולם. שהרי אמרו (סוטה ב ע"א ועוד): "רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ומזה משמע, שבעצם פרשת נזיר כלל לא היתה אמורה להיות כתובה כאן, אלא נכתבה אגב הנושא של סוטה שלפניה, ולפיכך קשה - מה ראו חכמים להפטיר דוקא בה?

למעשה, ניתן להרחיב את השאלה יותר. שהרי ידוע, כי בניגוד לחלוקת הפרקים, שהיא חלוקה נוצרית חסרת משמעות (במקרה הטוב)[1] - לחלוקת התורה לפרשות שבוע יש שורש ומקור קדום - שהרי כבר בגמרא (מגילה כט ע"ב, ע"ש) מוכח, שהיה בידם את סדר פרשות השבוע שלנו (בערך), וא"כ הוא תקנת חכמים.

 וברור גם, שאין חלוקת הפרשות לפי אורך שווה[2], ולא במקרה. אלא ודאי לכל פרשה צריך להיות נושא אחד עקרוני החוזר בכל הפרשה, שלפיו חילקו חז"ל[3].  אם כן - מה הוא הנושא של פרשתנו?

למען האמת, במבט ראשון, לא נראה למעיין שיש בכלל נושא כזה. התורה מביאה כאן אוסף של נושאים, שלכאורה כל קשר ביניהם מקרי בהחלט - מתחילים בעניין הכשרת הלויים לעבודה, אחר כך שילוח טמאים, אחר כך מצוות וידוי והשבת האשם לכהן, ואז ענין סוטה, אחר כך נזיר, ברכת כהנים, ולבסוף קרבן הנשיאים. מה ניתן למצוא, שמשתף את כל הנושאים הללו?

נראה להציע תשובה, שהמשותף בין כל הנושאים הללו הוא, שההכנה שאדם עושה לדבר, היא ענין חשוב, ומשפיעה מאוד על תוצאתו ומהלכו.

ונסביר: הפרשה פותחת בנשיאת ראש הלוים, וכתוב בה "ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם" (ד, כז), כלומר שיש לסדר מראש, מי יקח איזה דבר (ולמעשה בנושא זה עוסקת התורה עוד מהפרשה הקודמת, בבני קהת ועתה עברו לבני גרשון ומררי). לאחר מכן, עוברת התורה לענין שילוח הטמאים, שהוא הכנה להשראת שכינה במחנה (כ"כ הרמב"ן בפס' ב). לאחר מכן, מבארת התורה כי מי שגזל ונשבע על שקר, ורוצה שיכפר לו קרבנו - צריך כהכנה לזה לדאוג להשבת הגזילה לפני ההקרבה, ואם לא עשה כן הקרבן פסול (ב"ק קי ע"א במשנה).

וכשם שיש הכנה חיובית המביאה תוצאות חיוביות, כך מוסיפה התורה לבאר שהכנה שלילית כגון שחוק ויין מביאים לתוצאה שלילית של ניאוף ("אומרין לה (לסוטה): בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושין").

לאחר מכן באה הכנת הנזיר, שאותה נבאר מיד, ובסמוך לה - ברכת כהנים, שכל כולה הכנה לברכת ה' - "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו, כז). ולסיום - חנוכת המשכן, המשפיעה לדורות על כל העבודות שיעשו בו [ומפני זה אמרו חז"ל (מו"ק ט ע"א) שחנוכת המשכן דחתה שבת. ומה הטעם לכך אם לא שיש הכרח שכל השבטים יהיו מעורבים בחנוכתו ובעבודתו. וכן מפני זה האריכה התורה כל כך להביא שלוש עשרה פעמים את סדר החנוכה, בגלל חשיבות הענין.]

נותר לנו לבאר דבר אחד: מהי הכנת הנזיר? וכבר אמרנו שאין די בכך שהוא מונע את האדם מלבוא לידי עבירה כדי לתרץ זאת, מפני שאז הוא לא היה נבחר להיות ההפטרה.

ולא עוד, אלא שמצאנו דבר משונה בנביא. שכשהנביא עמוס מונה את חסדי ה' לעם ישראל הוא אומר: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים האף אין זאת בני ישראל נאם ה'. ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו" (ב, יא-יב). 

וקשה: בשלמא נביאים, חסד גדול שה' נתן לנו. אלא נזירים - וכי ה' משתבח שרבו קלקולים בישראל עד שהוצרכו רבים להנזר מן היין?

על כרחך שיש מעלה גדולה בנזיר. ובאמת אמרו חז"ל (תענית יא ע"א) שהנזיר - והוא הדין לכל המצער עצמו ומונע דברים גשמיים - נקרא קדוש.

והטעם לזה נראה ברור. שהרי על ידי הפרישה מתאוות העולם הזה, האדם מתקדש ומכין את עצמו להתעלות רוחנית. וכמו שאמרו חז"ל (ע"ז כ ע"ב): "פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש". הרי שכל המעלות האלו הן הכנה אחת לחברתה.

נמצא, שהכנת הנזיר (כאשר נעשית כראוי) היא המעולה מכל ההכנות שבפרשתנו, ועל כן היא נבחרה לשמש כרמז לכל ענין הפרשה.

וההפטרה - כל כולה מלאה בהכנות - מנוח מתפלל כדי שיבוא המלאך, המלאך מצווה את האשה להימנע מדברים מסוימים כדי שיצא בנה קדוש, ולמעשה - גם שמשון עצמו רק "יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" – כלומר: זו הכנה לישועה שלמה שתבוא אחר כך.

גם אנחנו עשינו הכנה גדולה - והיא ספירת העומר שבה השתדלנו לתקן את מידותינו על מנת שנהיה ראויים לקבל את התורה בשבועות שעבר עלינו לטובה - ויהי רצון שנזכה להיות מוכנים וראויים לכך.

(פורסם באשכולות 339 - פרשת נשא תשע"ה)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion