הגמרא במסכת שבת (לג ע"ב) מספרת את סיפורו של רשב"י במערה:

אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא... איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

ר' שמעון ובנו למדו שתי תקופות במערה, אך המדרש מבאר כי אופי ומטרת הלימוד בה היו שונים בתכלית למרות שלא נראה שינוי במבט ראשון.

לאחר שיצאו רשב"י ובנו בפעם הראשונה מן המערה, לא יכלו לשאת את העוה"ז כמות שהוא ולא הצליחו לגשר על הפער בין שלמות התורה שהכירו במערה לבין היישום שלה בעולם השפל שנפגשו בו.

לכן, כל מקום שנתן בו ר' שמעון את עיניו מיד נשרף. בראייתו השלמה שהתפתחה ע"י לימוד התורה לא מצא מקום בעולם לחוסר שלמות ולמגרעות. ההסתגרות הטוטאלית בתוך המערה וההתנתקות המוחלטת מן העולם הזה יצרו אצל ר' שמעון ובנו ניגוד כל כך חזק אל העולם שבחוץ, וכך, על ידי שריפת העולם החזירו אותו למצבו לפני הבריאה – לאין.

באותו רגע, הקב"ה התערב וגער ברשב"י ור' אלעזר "להחריב עולמי יצאתם?" ושלח אותם לשנות לימוד תורה נוספות במערה. נראה, כי רשב"י עוד לא מילא את תפקידו כשיצא החוצה ונזקק להשלמת חלק נוסף מן התורה שעדיין היה חסר.

לאחר היציאה השניה, כבר השכיל רשב"י להסתכל על העולם בצורה אחרת, כך שקיים את העולם ע"י התורה ולא ביטל אותו. "די לעולם אני ואתה".

במקביל, לחיילי ההסדר, תקופת הלימודים בישיבה מחולקת לשני חלקים: אחד לפני הצבא ואחד לאחריו. התקופה הראשונה בישיבה מאופיינת בדרך כלל בהשתקעות חזקה, עיון בתורה והתמסרות מוחלטת תוך ניתוק גמור מהסובב בחוץ, בלשון רה"י זצ"ל – תיבת נח, ובחוץ – סערה.

תקופת השירות הצבאי באמצע הלימוד מאפשרת לתת מבט החוצה כדי לעמוד על ההבדלים והפערים בין תורת בית המדרש לבין המציאות שבדרך כלל לא תואמת אותה.

ליציאה מהישיבה בפעם הראשונה אין יכולת לגשר ולסבול את הפער בין הקודש שבפנים לחול שבחוץ. בצבא, המציאות אינה אידיאלית ומושלמת ולכן דורשת אלתור והתגמשות כחלק מתוכנית הפעולה, משא"כ בתורה שדורשת שלמות ואין בה מקום לעיוות וכיפוף חוקים.

החזרה לישיבה אחר השירות הצבאי לכאורה דומה בכל ללימוד לפני הצבא, כרשב"י[1] שחזר לאותה מערה שיצא ממנה. אך אחר ההסתכלות על המתרחש בחוץ בראיה תורנית – המטרה שונה בתכלית.

יש צורך להביא את התורה לעולם המעשה ולא להשאיר אותה בתחום כתלי בית המדרש בלבד. תורה שרואה את הפעולות שבחוץ כביטוי של תורה היא תורת חיים שמסוגלת להתחבר עם חיי המעשה לתיקון העולם ושכלולו.

הלימוד שאחר הצבא מרים את העולם מתוך מגרעותיו ומנסה לטפל בו מתוך בית המדרש ע"י הסתכלות של תורה.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion