אגדתות רבות ישנן בש"ס, דרכן רצו רבותינו ללמדנו הנהגות טובות ואורחות חיים. אלא שישנן אגדתות מיוחדות הידועות כ"מעשיות דרבה בר בר חנה". אגדתות אלו, שמספרן רבה בר בר חנה (אמורא בבלי בדור השלישי של אמוראי בבל) מאופיינות בסיפור לא שגרתי ולעיתים בגוזמא וטומנות בחובן מסר גדול בעומק נפלא.
כזו היא גם האגדתא המובאת במסכת ברכות (מד ע"א): "אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גינוסר... רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה, ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו. רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל עד דמריד ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה ומייתי ליה לביתיה".
רבה בר בר חנה מספר, שכאשר היו הולכים עם ר' יוחנן לאכול פירות ממקום שנקרא גינוסר (ע"פ הגמרא במגילה (ו ע"א) מדובר באזור הכנרת) היו מלקטים ואוכלים פירות רבים. בחלק השני של האגדתא מספר רבה בר בר חנה אודות השפעת הפירות המיוחדים הללו על כמה מהאמוראים:

• 
  רב אמי ורב אסי – היו אוכלים עד אשר היו שערות ראשם נושרות.


• 
  רבי אבהו – היה אוכל עד שמצחו נעשה חלק באופן שזבוב היה מחליק על מצחו.


• 
  רבי שמעון בן לקיש – היה אוכל עד שהיה מאבד את שפיותו, ורבי יוחנן היה דואג לשלוח לו אנשים מבית רבי כדי שישיבוהו לביתו.

כמובן, אגדתא זו מעוררת תמיהות עצומות: וכי מה העניין הגדול באכילת הפירות הללו? ומה הקשר לכאורה בין אכילת הפירות לבין תופעות מוזרות כמו נשירת שיער וכו'?
אחד ההסברים (שמעתיו מהרב אברהם הלוי שליט"א) הוא כדלהלן: באגדתא זו רצו רבותינו ללמדנו אודות המעלה המיוחדת והיקרה הקיימת בפירות א"י (ופירות גינוסר המשובחים מחמת טיבם ומעלתם אינם אלא סמל למכלול פירות א"י). בפירות א"י קיימת קדושה עצמית. הקדושה האלוקית החופפת על עם ישראל בא"י מתגלמת בפירותיה. כאשר קדושת ה' קיימת אין אחיזה להשפעות ומידות שאינן טובות,אין אחיזה ליצר הרע. אם כן, אכילת פירות א"י, בשל הקדושה המגולמת בהם, מרחיקה את השפעת יצר הרע. סגולה זו רמוזה אצל כל אחד מהאמוראים הנזכרים:

• 
  רב אמי ורב אסי – שערות ראשם נשרו. כמובא בספרי פנימיות התורה, שיער הראש מסמל את החלק שאינו שייך לישראל אלא את חלק האומות, לעומת הזקן המסמל את ישראל. כאשר רב אמי ורב אסי אכלו מפירות א"י התגברה קדושת ה' בקרבם עד אשר לחלק של היצר הרע –שיער הראש, לא היה אחיזה בהם והיה נושר.


• 
  רבי אבהו – היה מצחו נעשה כה חלק עד שלזבוב לא היתה אחיזה בו והיה מחליק. הזבוב רומז על היצר הרע כמובא בגמרא בברכות (סא ע"א) "אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שנאמר: 'זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח'" - בשל קדושת א"י שהתגברה אצל רבי אבהו עקב אכילת הפירות, ליצר הרע לא היתה אחיזה בו.


• 
  רבי שמעון בן לקיש – היה מאבד את שפיותו. אי-השפיות מהווה גם היא ביטוי להיעדר האחיזה של יצר הרע כיוון שהנחש שהחטיא את אדם הראשון, החטיאו בעץ הדעת. חטא האדם התבטא בדעת. ההצלחה שנחל הנחש התלבשה בלבוש של דעת שאדם הראשון קיבל (כלומר, עצם העובדה שהאדם השתכנע לאכול מעץ הדעת מהווה הצלחה מבחינת הנחש) ממילא, היעדר הדעת – אי-שפיות – מסמל במידת-מה את היעדר האחיזה של יצר הרע.

ביאור האגדתא באופן זה מעניק מבט מחודש על מעלתם המיוחדת של פירות א"י. קדושת ה' השוכנת בא"י מכה גלי אורה בכל תחומי העשייה בא"י ומגיעה עד לסמל השפע של הארץ – פירותיה. ידיעה זו חשובה בפרט לקראת ט"ו בשבט, בו מנהג ישראל מפורסם לאכול מפירותיה של א"י. א"י היא עניין אחר לחלוטין! איננה עוד חלקת קרקע, כי אם "א"י גבוהה מכל הארצות" א"י מורידה את הקדושה האלוקית לעולם, לקרקע, לפירות.
ולכם, חיילנו היקרים, מגִני ארץ קודשנו, שלוחה מאיתנו ברכת ט"ו בשבט שמח בשם כל בית הישיבה!

(פורסם בזמורות 130 - שבט תשע"ה)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion